20.06.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

אם אלה החיים, נחיה

לאייל רוטברט מקרית טבעון היה הכל: משפחה תומכת, עבודה מספקת, חיים מלאים ומאושרים. עד שיום אחד, הוא לקה באירוע מוחי ונכנס לקומה. למרות שחייו ניצלו, הכל השתנה אצלו והוא לא חזר לעבודתו הקודמת, החל לחפש כיוונים חדשים בחייו. ואז, חזר לאהבת ילדות, החוג לדרמה. יחד עם הבימאי אלון מרגלית הוא העלה הצגת יחיד - “מבצע אייל” - בה הוא מספר על מה שעבר עליו בשנים האחרונות. אדי גל שוחח עימו השבוע והבין למה ההצגה חייבת להימשך. “לא הצלחתי לקרוא תוכניות, הדיבור היה קטסטרופלי, לא יכולתי לתפקד. זה היה סיוט. אז יום אחד החלטתי שזהו, אני הולך לעשות דברים אחרים בחיים שלי”, הוא אומר

מאת: אדי גל , 20 בינואר 2017

עד לפני עשר שנים, חיו של אייל רוטברט מקרית טבעון היו כהגדרתו, דבש: הייתה לו משפחה אוהבת ותומכת, שלושה ילדים מצליחים, חברת תכנון שהייתה מעורבת בפרויקטים גדולים, בית יפה שבנה בקרית טבעון, ומה לא בעצם. הוא הגשים עד אז כל חלום ואף קיבל רישיון טיס אזרחי.

צילום: ארכיון "כוכב"

אבל יום אחד, ביום שני ה- 16 במאי 2006, בשעה 20.30, הכל השתנה. לתמיד. “ישבתי על כוס קפה, בדיוק עמדתי לצאת לחוג דרמה. זה קרה במטבח אצלי בבית, התעלפתי”, מספר לי אייל, שמציין כי לא זכר אחר כך כלום מאותו אירוע. מי שנחלצה ראשונה לעזרתו היתה אשתו סילביה שהחלה לצעוק, היא לא ידעה מה קורה איתו. למזלו, הבן האמצעי שלו, שחף, שהיה מתנדב במד”א, היה בבית והחל לבצע בו פעולות החייאה. הוא היה בקשר עם המוקד, הסבירו לו מה לעשות, כי לאמבולנס לקח רבע שעה להגיע. אחר כך הגיע הצוות, הם עבדו על אייל שעה וחצי, נתנו לו מלא מכות חשמל ואז פינו אותו לבית חולים בני ציון בחיפה, כשהוא במצב של קומה. למעשה, שבועיים הוא היה בקומה עד שהתעורר, אבל לקח לו עוד הרבה זמן אחר כך להבין ולהפנים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, וחייו השתנו לתמיד.

ידע מי זה בורכוב

אייל נולד בבואנוס איירס, בארגנטינה. אביו היה סוחר, אימו עקרת בית. כבר בגיל 6 אביו נפטר לאחר שלקה בהתקף לב והאם החלה לעבוד על מנת לפרנס את המשפחה. הוא הילד השלישי במשפחה, הקטן. יש לו אח ואחות גדולים ממנו, שניהם רופאים בארגנטינה.
מגיל 9 גילה אייל את הציונות במסגרת תנועת הנוער אליה השתייך. הוא היה מאוד פעיל ומאוד ציוני, הכיר את האידיאולוגיה, ידע מי זה בורוכוב ומה הוא כתב, והייתה לו תשוקה עזה לעלות לישראל.
כשהיה בן 16 הוא הגיע לארץ והשתתף בקורס מדריכים, במכון המדריכים בירושלים. אימו הסכימה שייסע בגיל הצעיר הזה, ואחרי חצי שנה בארץ הוא חזר לארגנטינה, כדי לסיים את התיכון. בגיל 19 כבר עלה לארץ עם גרעין חלוץ, לקיבוץ אלומות, ליד טבריה. אייל: “מגיל צעיר הייתי מאוד ציוני, מאוד קשור לארץ, לאידיאולוגיה. עליתי לארץ עם סילביה, היינו באותו גרעין. זה היה בשנת 1979, כשאני בן 19. ב-1982 כבר התחתנו. אחר כך התגייסתי לצה”ל, לנחל, עברתי קורס מ”כים ואחר כך ביקשתי חל”ט. הדרכתי במכון המדריכים בירושלים, בו למדתי כנער שהגיע מארגנטינה. אז גם פרצה מלחמת לבנון הראשונה, רציתי לחזור לגדוד, אבל לא נתנו לי”.
אחרי השחרור הוא חזר לקיבוץ, היה בצוות שהקים את מתחם צמח על חוף הכנרת. אחר כך עבד בחקלאות. בנו הבכור, ינאי, נולד כשבני הזוג היו בקיבוץ. ואז ביקש אייל לצאת ללימודים, אך בקיבוץ אמרו שימתין, כי יש תור. אבל הוא לא רצה ולכן המשפחה עזבה את הקיבוץ ועברה להתגורר בחיפה. בהמשך הם קנו שטח בקרית טבעון ובנו בו את ביתם. לבני הזוג נולדו עוד שני ילדים, שחף (האמצעי) ועדן (הבת הקטנה).

הועבר לבית לוינשטיין

אייל החל ללמוד בטכניון, הנדסה אזרחית. הוא סיים את לימודיו ואז החליט לעבוד כשכיר בחברה קבלנית. תוך זמן קצר הוא עזב את החברה והקים חברה משלו, ‘אייל רוטברט הנדסה”. אייל: “מאוד אהבתי את העבודה שלי ובאמת עשינו פרויקטים גדולים, פרויקטים של תשתיות בכל הארץ. עבדתי עבור משרד הביטחון וגם הייתי בין אלה שבנו את גדר ההפרדה מול ג’נין. כמו כן, הייתי גם רפרנט של מנהל מקרקעי ישראל. אהבתי את מה שעשיתי, גם הצלחנו. מאוד הצלחנו”.
ומה זה עשה לך ברמה האישית?
“הגשמתי לי כל חלום, עשיתי רישיון טיס אזרחי. הכל היה ממש טוב עד האירוע, וזה שינה את החיים שלי מקצה לקצה”.
אייל היה במשך שבועיים במצב של קומה, מחוסר הכרה. ואז התעורר, לא ממש זכר מה עבר עליו וחשב שהוא יכול להמשיך בחייו כרגיל. “כשהתעוררתי, לא ידעתי כלום. רציתי לעשן, הייתי ממש אגרסיבי. החברים שלי מהצבא, מגדוד המילואים, באו לשמור עלי שלא אשתגע, כי הייתי קצת משוגע. ברחתי מהשומר, רציתי לצאת משם, היו צריכים לקשור אותי למיטה. אחר כך נרגעתי והחל תהליך ארוך של שיקום”, מספר לי אייל איך קיבל את הטראומה שעבר.
באותה תקופה בדיוק, החלה מלחמת לבנון השנייה. יחד עם הטילים, ניסה אייל להחזיר את חייו למסלול נורמאלי. הוא הועבר לשיקום בבית לווינשטיין ולאט לאט החל להבין את הנזק שנגרם לו: הפגיעה בו לא הייתה מוטורית, אלא מוחית. הוא התקשה לקרוא, התקשה לשמור כיוון, לא זכר מילים, הכל נמחק לו בבת אחת. למעשה, התקופה הזו הייתה עבורו הכי קשה.

צילום: ארכיון "כוכב"

אייל: “חשבתי שאני מיד חוזר לעבודה, אבל זה לא עבד כך. היה לי מאוד קשה. התחלתי בריפוי ועיסוק בלין, חודש חודשיים למדתי להעביר כוס מפה לשם, דברים הכי פשוטים. עזרו לי עם בעיות זיכרון, עם בעיות קוגניטיביות. אחר כך החליטו שאני צריך ללכת למכון שפיצר בחיפה, שם עוזרים בשיקום מוחי. נסעתי לשם כמה פעמים בשבוע בכדי לעבור טיפולים, סדנאות. בעיקר להתמודד עם בעיות זיכרון. אחרי שנה כזו, או שנה וחצי, החלטתי שזהו, אני חוזר לעבודה. חזרתי לפרויקטים, אבל הייתי מאוד מתוסכל. לא הצלחתי לקרוא תוכניות, הדיבור היה קטסטרופאלי, לא יכולתי לתפקד. זה היה סיוט. אז יום אחד החלטתי שזהו, אני לא חוזר לעבודה, אני לוקח לחברה מנכ”ל מקצועי ואני הולך לעשות דברים אחרים בחיים שלי”.
ואז, הוא החל לחפש מה לעשות ובמהרה מצא אין ספור תחומים: הוא החל לבקר בסדנאות רוחניות, נרשם ללימודים במכללת רידמן בתל אביב, למד ריפוי בנפש, רייקי, מסאג’ שוודי. ולאחר שרכש את המיומנויות האלה, החל גם להתנדב בכמה וכמה מסגרות, על מנת לסייע לאנשים אחרים. ידיו, מאז, מלאות עבודה, כולה בהתנדבות. אייל: “אני מתנדב בכמה מקומות בחיפה, בקרית טבעון. במרכז שלהבת אני מתנדב כבר שלוש שנים. אני עושה להם גם טיפול רייקי וגם שוודי, סדנת מדיטציה למבוגרים. אני מתנדב בבית הספר בקרית עמל, בכיתה שיש בה קצת בעיות מבחינת משמעת. יש להם מדריך של טבע ואני עוזר להם לטייל בחוץ. יש לי גם פרויקט אישי, אני מלווה ילד אחד קצת בעייתי מבחינה תקשורתית ואני עוזר לו. אנחנו מדברים קצת על ספורט, אני עוזר לו להתמודד עם הקושי שלו. בנוסף, אני מתנדב בבית הלוחם בחיפה, יש שם חוג של אופני ידיים, אני מלווה אותם עם האופניים שלי. אני כל הזמן בעשייה בהתנדבות”.
מה הקושי העיקרי שנשאר לך אחרי האירוע?
“בהתחלה חשבתי שהכל עבר, שאני חוזר לעבוד כרגיל, אבל זה לא קרה. קשה לי לכתוב, בקושי אני מצליח לקרוא. גם כיום. פעם הייתי קורא ספר בשבוע, עכשיו לוקח לי כמה חודשים. אני מתעייף אחרי שתי דקות קריאה. לו הייתי יכול לחזור לעבודתי הישנה, הייתי חוזר, כי מאוד אהבתי את מה שעשיתי, אבל אני לא יכול”.

חולם על הצגה בספרדית

באחד ממסעותיו הרוחניות בחו”ל, חווה אייל, לדבריו, הארה: שהוא צריך להופיע מול קהל. “חזרתי הביתה במחשבה שאני חייב לעשות את זה. גם בקיבוץ וגם במקומות אחרים, תמיד הלכתי לחוג דרמה ואהבתי את זה. כשחזרתי לארץ, לקחתי בימאי, את אלון מרגלית, מיודפת. הוא גם בימאי וגם שחקן, הוא גם מעלה הפקות שלו. אז סיפרתי לו את סיפור חיי והוא כתב לי הצגת יחיד, וגם ביים אותה. את הפרמיירה עשיתי בקרית טבעון, במרכז שלהבת. ההצגה ‘מבצע אייל’ היא בעצם סיפור החיים שלי, על מה שעברתי, על ההתמודדות האין סופית. לקח לנו שנה לכתוב את זה. הרעיון שאני מנסה להעביר הוא שאפשר להתמודד עם כל קושי, אבל צריך אמונה, אסור להרים ידיים, חייבים לעשות בעצמנו ולא להסתמך על אחרים. זה המסר, חיובי מאוד. אפשר לעבור גם קושי”.
ואיך התגובות שאתה מקבל?
“מאוד חיוביות. מקבלים השראה ממה שעברתי וזה עושה לי טוב. עשיתי עד היום כבר 18 הצגות, בעוד שבוע יש לי עוד אחת בנתניה, גם בנהריה מתוכננת הצגה. אני מקווה להמשיך עם זה. כמובן שזה בהתנדבות, אני לא גובה כסף”.
מה השינוי הכי משמעותי שעברת עקב האירוע?
“תראה, עד האירוע הייתי אתאיסט לגמרי, לא מאמין בכלום. היום אני מאמין שלכל אחד יש תוכנית בעולם הזה, תכלית. יש סימנים בדרך, אבל אתה לרוב מתעלם מהם ואז מקבל בומבה, זה מה שקרה לי. אני לא דתי, אני לא הולך לבית כנסת, אבל אני מאמין שלכל אחד יש תפקיד בעולם הזה וכל אחד צריך לתת מעצמו לאחרים, לפי האמונה שלו”.
איזה עוד חלום תרצה להגשים?
“בינתיים הגשמתי הכל, וזה קורה עד היום עם ההצגה. יש לי חלום להופיע בדרום אמריקה, לתרגם את ההצגה לספרדית. זה עוד יקרה, בינתיים אני בארץ”.
ואיך המשפחה רואה את קריירת המשחק שלך?
“לילדים היה קשה בהתחלה עם הסיפור שלי. אחר כך הבינו שזה חשוב לי ולכל המשפחה. הם מאוד מאוד תומכים, ואני מרגיש טוב עם זה”.
איפה אתה רואה עצמך בעוד עשר שנים?
“אולי עם הצגה נוספת. אולי על אבא שלי, על אימא שלי, אנשים מאוד מיוחדים, אולי אכתוב הצגה עליהם”.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>