19.04.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

בוער בעצמותיה

בת אל קטורזה מיקנעם נחשפה לעין הציבורית בעת השתתפותה בסדרת הטלוויזיה “אחרי הצלצול”. רגע אחרי שהסדרה ירדה מהמסך, אדי גל שוחח עמה השבוע וניסה להבין מה מניע מורה אכפתית שמביאה את העבודה הביתה, צעירה שבאמת רוצה להשפיע ולחנך, למרות תלוש השכר הזעום ומעמד המורה הירוד. וגם, על מה שהיה ועל מה שעוד יהיה בקריירה שלה. “ אני לא רוצה להיות שרת החינוך, אבל כן בתפקיד משפיע במערכת החינוך”, היא אומרת

מאת: אדי גל , 6 בינואר 2017

הדבר האחרון שבת אל קטורזה חלמה להיות כשתהיה גדולה, זה לעבוד כמורה. בעת לימודיה באורט אלון יקנעם, מה שעניין אותה במיוחד היה הקטע החברתי, הפעילות בצופים והרבה פחות ההשקעה בלימודים. ואז, רגע לפני שהיא חזרה לארץ מהטיול הגדול של אחרי הצבא, היא דיברה במקרה עם שותפתה לטיול, אי שם בערבות אוסטרליה, על בית הספר.

צילום: רונן פדידה

מהר מאוד היא גילתה שלמעשה היא אינה זוכרת ולו מורה אחד שהיה ממש משמעותי בחייה, אחד או אחת שהטביעו חותם. “יצאתי לטיול הגדול עם חברה, הסתובבנו בניו זילנד, הונג קונג, אוסטרליה”, מספרת לי בת אל בראיון שקיימתי איתה השבוע. “שוחחנו על דמויות משמעותיות שהיו לנו במערכת החינוך, ואני הבנתי שלי לא היו כאלה. אמנם היה את המורה לספורט, ארז אינדיבו ז”ל, שבאמת היה שם בשבילי כשנזקקתי לכך, הוא ראה אותי באמת אבל הוא לא לימד אותי. ואז, החלטתי שזה לא צריך להיות כך ושאני רוצה להיות דמות משמעותית עבור תלמידים, אחת כזו שיזכרו. זה היה קצת לפני שחזרנו לארץ ועוד כשהייתי בחו”ל נרשמתי ללימודי הוראה באורנים”, אומרת בת אל.

בעזרת דני בן יצחק

בת אל בת ה-28 נולדה ביקנעם, בת קטנה במשפחה עם שלושה ילדים. אביה דניאל עבד באלביט יקנעם ואימא שלה מלכה עבדה במשטרה. בת אל גדלה במערכת החינוך בעיר ובתיכון למדה סוציולוגיה ותקשורת. והדגש, במהלך כל אותן שנים, היה על הקטע החברתי, על הפעילות מעבר לשעות הלימודים. בת אל: “בכל השנים האלה הייתי בצופים, תחילה כחניכה ואחר כך כמדריכה וראש שבט שחר ביקנעם. הייתי פעילה שם מכיתה ה’ ועד י”ב. גם בבית הספר עניין אותי יותר הקטע החברתי, היו שנים שכמעט ולא השקעתי ממש בלימודים”.
ובכל זאת, בשלב כלשהו הגיע השינוי.
“נכון, בסיוע של דני בן יצחק, המורה למתמטיקה שלמדתי אצלו באופן פרטי, איתו השלמתי חומרים. ובסוף, רק בכיתה י”ב עברתי את כל מבחני הבגרות”.
למעשה את אומרת שעד כיתה י”ב דשדשת בלימודים, איך זה השפיע עליך ביום יום?
“אני זוכרת במעורפל את התקופה הזו מבחינת הלימודים. אני כן זוכרת שאיימו עלי בוועדות משמעת, הורדת כיתה, הזמינו ליועצת”.
גם את נוהגת כך עם התלמידים שלך?
“גם אני נוקטת בצעדים כאלה מול תלמידים שלי, אבל אני לא חושבת שהייתי כזו בעייתית. בסך הכל סיימתי את הלימודים בסדר גמור, למדתי בכיתה טובה מאוד, יש לי בגרות מלאה, עמדתי בכל הקריטריונים”.
אז איפה היתה הבעיה?
“אולי אם היו לי מורים יותר משמעותיים הייתי מגיעה ליותר ללימודים. העובדה שלמדתי אחר כך בהצלחה לתואר ראשון וכעת אני לומדת לתואר שני, אז זה מצביע על כך שהיה לי בסיס טוב. מה שכן למדתי בתקופת התיכון, זה ללמוד לבד, זה מאוד עזר לי בהמשך”.
חשבת פעם בצעירותך שתהי מורה?
“ממש לא. אני זוכרת שמורה אמרה לי פעם, ‘את עוד תהיי מורה’, ונורא נעלבתי. חשבתי שהיא מזלזלת בי. אמרתי שאני רוצה להיות יותר ממורה, מעמד המורה לא משהו גם כך ולי יש יותר שאיפות מלהיות מורה. לא חשבתי לרגע שזה מה שאני הולכת לעשות בחיים”.

בחזרה לספסל הלימודים

בצבא שירתה בת אל בחיל הקשר. לקראת סוף השירות שלה היא עברה קורס מש”קיות חינוך ועשתה את התפקיד הזה ביחידה שלה.
זו הייתה נגיעה ראשונה בתחום החינוך?
“לא ממש, אולי קצת. מבחינתי זה היה יותר המשך של הפעילות בצופים, כי בעיקר עסקתי בפן החברתי ביחידה”.
אחרי הצבא בת אל נסע למזרח וכשחזרה נרשמה למכללת אורנים, לחוגים בסוציולוגיה ותקשורת, תחומים שעניינו אותה, תחומים בהם עסקה גם בבית הספר התיכון. תקשורת מאוד עניינה אותה והיא תמיד חשבה שאולי בתום הלימודים תלך דווקא לכיוון של פרסום ושיווק.
איך היה לחזור ללימודים?
“מאוד נהניתי. מצחיק שגם שם פניתי לקטע החברתי. החל מהשנה הראשונה הייתי חברה באגודת הסטודנטים, תחילה כנציגת החוג, אחר כך עמדתי בראש מערך הדוברות וההסברה של האגודה, ואחר כך הייתי יו”ר אגודה”.
במה זה בא לידי ביטוי.
“הייתי מאוד פעילה, שימשתי כמעט שנתיים כיו”ר. אהבתי מאוד גם את הלימודים עצמם ושם מצאתי דמויות משמעותיות עבורי, שם למדתי איך צריך להיות מורה”.
פרטי, נמקי והסבירי.
“כבר בשנה השלישית במכללה לימדתי באולפנת סגולה, בקריות. הגשתי לבגרות בתקשורת. נתנו לי שם שעות, עשיתי גם את הסטאז’ שלי. ואחר כך, התקבלתי לתוכנית ‘החלוץ החינוכי’ של המכון למסלול דמוקרטי, תוכנית בת חמש נשים, שנועדה להבטיח כי מורים יישארו במערכת החינוך”.
למה, המורים נושרים ממערכת החינוך?
“הבעיה העיקרית עם מורים חדשים היא שחלקם הגדול עוזב אחרי חמש שנים. בתוכנית הזו יש מסלול מאוד מובנה, כאשר בשנה הראשונה אתה צריך לעשות תפקידים בסיסיים כמו מחנכת ומורה מקצועית. בשנה השנייה לפתח פרויקטים עצמאים, כמו מועדון דיבייט שאני פיתחתי. ובשנה השלישית ריכוז מקצוע, אחר כך תפקיד ניהולי”.
ספרי איך זה קרה בפועל אצלך.
“אני התחלתי לעבוד בבית הספר הניסויי אורט “במעלה” טבריה, והקטע הוא שבשנה הראשונה כבר עשיתי את מה שציפו ממני לעשות בשלוש שנים: גם לימדתי, גם הקמתי מועדון דיבייט, גם וועדת שיווק, גם רכזת מקצוע. אני כעת שנה שלישית, אבל בפועל רביעית מבחינת ההתקדמות”.
זה לא מהיר מדי?
“ברמת העיקרון, אני עובדת ועובדת קשה, באה למקום ונותנת את כולי, לא 100% אלא 200%. זה בוער בי. גם באגודת הסטודנטים באורנים היה ככה, הבאתי המון אנרגיות, אני תחרותית מאוד. ברור שגם שם וגם בבית הספר ספגתי התנגדויות וקריאות כמו ‘מי היא בכלל?’, אני מודעת שההתקדמות היא מאוד מהירה, אבל זו אני, לטוב ולרע. אני לא יודעת לעשות פחות, לא יודעת לעבוד פחות”.

הנושא הכספי משמעותי

לפני שנה התחתנה בת אל עם מתן, מנהל רשתות מחשבים שעובד בחברת מחשבים וגם עוסק באילוף כלבים בזמנו הפנוי. אחר כך קיבלה הצעה להשתתף בסדרה “אחרי הצלצול”, המציבה את המורים במרכז הסדר החברתי, במטרה שיותר הורים, תלמידים וכל מי שהחינוך קרוב ללבו, יוכלו להיחשף לעבודה המורכבת של המורים והמורות, באמצעות כניסה לעולמם של שישה מתוך 180 אלף מורים.
איך הגעת לסדרה בטלויזיה?
“המנהלת שלי הייתה צריכה להמליץ על חמישה מורים שיש להם וותק של עד ארבע שנים בבית הספר. הגעתי לאודישנים, למרות שלא הבנתי שזה אודישנים, וחשבתי שאני כבר התקבלתי מראש. ואז, אמרו לי תוך שבוע מתחילים לצלם. הסדרה משלבת בין צילום עצמי, כמו בסדרה ‘מחוברים’ לבין צוות שמגיע ומצלם”.
ההתרשמות שלי מהדמות שלך, כמו שהיא משתקפת בסדרה, היא שאת עובדת מאוד קשה ויש לזה מחיר גם בבית.
“זה נכון, הסדרה צולמה בשנה שעברה ויש שם פרק בו בעלי אומר שהוא מרגיש מוזנח קצת. זה היה משהו רגעי, היום הוא היה רוצה לחזור בו, אבל זה כבר צולם וזהו”.
ספרי קצת על שנתך הראשונה כמחנכת.
“השנה שעברה באמת הייתה מטורפת, זו הייתה שנה ראשונה שאני מחנכת, הרגשתי שאני חייבת להספיק את כל מה שלא הספיקו איתי, שאני חייבת להיות דמות משמעותית לתלמידים שלי”.
איזה תלמידים מצאת?
“קיבלתי כיתת י”ב שהחליפה שני מחנכים לפני, כיתה מאוד מורכבת שחלקם הולכים למסלול טכנאים. את כל הכיתה קיבלתי ליומיים, ובזמן הזה הייתי חייבת ליצור תהליך של שנה שלמה. הרגשתי שאין לי מספיק זמן, שאני צריכה לעשות הכל איתם וחוץ מזה עשיתי עוד דברים בבית הספר.
את עובדת רחוק מהבית, איך את מספיקה להיות גם וגם?
“בעלי הכיר את האטרף הזה עוד באגודה, זה לא היה חדש לו. אני באמת צריכה למצוא את האיזונים. העניין הוא שאני עובדת בטבריה ואחרי שמסיימת לעבוד, יש לי עוד שעה נסיעה, עד לביתי ביקנעם. זה כבר מחשיך וזה לא קל. אבל בעלי לא גבר רגיל, הוא עושה כלים, מנקה, מבשל. בלי תמיכה שלו לא הייתי עושה את זה. התמיכה שלו מאוד מרכזית בהתפתחות המקצועית שלי”.

צילום: רונן פדידה

היו לך רגעי שבירה בהם אמרת לעצמך שהמקצוע הזה לא בשבילך?
“בתקופה של הסדרה קיבלתי המון ריקושטים, לכאן ולכאן. היו גם רגעי שבירה, כמו התקופה שלא ממש קיבלתי משכורת. הנושא הכספי הוא מאוד משמעותי. תחשוב, אני כעת שנה חמישית ורק השנה התחלתי לקבל משכורת כמו שצריך. באופן מסודר. בסך הכל 6200 שקלים ברוטו, אז ברור שזה קשה. בכל תחום אחר הייתי מרוויחה הרבה יותר”.
אתם מקבלים גם תמיכה מהמשפחה.
“בלי העזרה של המשפחה לא היינו שורדים. אני רוצה להתפתח, לקנות בית למשל, אבל אין כרגע אופציה. אבל הרגעים האלה של למה לי חלפו די מהר מול הסיפוק העצום שיש לי מהעבודה שלי”.
מה עמדתך על מעמד המורה?
“המעמד נמוך, כי המורים מאפשרים זאת. הנה למשל, השבוע, מורים לא מקבלים משכורת כמו שצריך ובמקום לעשות משהו דרסטי, ממשיכם לעבוד. ולמה זה? כי בהתחלה אין קביעות ורוצים לשרוד. ואז, אחרי כמה שנים עוזבים ומגיעים מורים חדשים שחושבים אותו דבר, לשרוד, ולא משנה מה. וגם אין צוות יציב וכך הפראיירים לא מתים, אלא רק מתחלפים”.
לפי איך שאת מציגה את זה, ממש עצוב.
“משקיעים המון כסף כדי להכשיר מורים, ובסוף הם עוזבים. לו היו משקיעים רבע מהסכום הזה בלהעלות את השכר ולשלם משכורת סבירה, לא מעבר, המורים היו נשארים. אבל במצב הקיים מורים לא נלחמים, פתאום מבליגים על זה שאין שכר. פעם אחת שיגידו לא עוד, לא עושים את זה, לא עובדים בלי שכר. אנחנו חושבים על התלמידים ולא על עצמנו. הנושא הזה מאוד חשוב לי ואני בחרתי לדבר בכל מקום על מעמד המורה, ומה צריך לעשות כדי להעלות אותו”.
ובמחשבה לעתיד?
“לא יודעת, אבל אני רוצה לעסוק בחינוך ברמה הארצית, לעשות שינוי ברמה יותר גבוהה. לא להיות מנהלת בית ספר, זו לא שאיפה ולא חלום”.
אז מה החלום שלך?
“החלום גדול מזה, אני כן רואה את עצמי בתחום החינוך, אבל ברמה אחרת”.
ואיפה בת אל רואה את עצמה בעוד עשר שנם?
“שאלה טובה, לא יודעת לגמרי, אבל מקווה שבתחום החינוך ומצליחה לעשות שינוי, אבל ברמה גבוהה, בארגונים גדולים. ואגב, אני לא רוצה להיות שרת החינוך, אבל כן בתפקיד משפיע במערכת החינוך”. בפן האישי, אני רואה את עצמי עם שלושה ילדים, גרה ביקנעם או במקום כלשהו בצפון”.

מדוע היא משתתפת בתוכנית ריאלטי

באתר הסדרה הסבירה בת אל מדוע היא בחרה להשתתף ב”אחרי הצלצול”. והנה הדברים שהיא כתבה: “הסדרה ‘אחרי הצלצול’ מציבה את המורים במרכז הסדר החברתי, במטרה שיותר הורים, תלמידים וכל מי שהחינוך קרוב ללבו, יוכלו להיחשף לעבודה המורכבת של המורים והמורות, באמצעות כניסה לעולמם של שישה מתוך 180 אלף מורים. אחת מששת המורים היא אני. ראשית המסע לא חשבתי על ההשלכות של ההשתתפות בסדרה, פשוט ביקשתי לשתף בעשייה החינוכית. בדרך נחשפתי להרבה חושך מצד לא מעט אנשים, ובאותה מידה ללא מעט אור. כמעט בכל שלב התבוננתי פנימה, שאלתי את עצמי ובדקתי למה אני עושה את זה? מה המניעים שלי? מה גרם לי להכניס צוות צילום למרחב הפרטי שלי ולהסכים להיחשף? בכל פעם, הגעתי לאותה התשובה: העיסוק במעמד המורים בישראל הוא קריטי בנקודת זמן בה אנחנו נמצאים ונמצאות”.
בת אל מוסיפה עוד כי: “בתחילת שנת 2017 נעמוד בפני סיום ההסכמים שחתמו ארגוני המורים, ותחילתו של התהליך לשינוי מעמד המורה בישראל. זו תהיה נקודת זמן משמעותית, שבה כולנו נצטרך לצאת למאבק שיאיר את המערכת הביורוקרטית בה אנו נמצאים. הפרק שבמרכזו עמדה סוגיית שכר המורים הכואבת, היווה עבורי תזכורת עצובה לשנים הראשונות שלי במערכת החינוך, ולתרומה הנמוכה אותה מקבלים אנשי החינוך עבור עבודתם”.
לצד העיסוק במעמד המורה, הסדרה סייעה לה לעסוק גם בעצמה. “בחנתי את התהליך האישי שלי בתוך בית הספר בו אני עובדת, שאלתי שאלות בנוגע לחזון החינוכי שלי ובנוגע להמשך הפעילות שלי בתוך המערכת, בחנתי את הגבולות שלי ובעיקר הצבתי לעצמי מראה גדולה, דרכה השתקפו ההתנהלות שלי בעבודה וחוסר האיזון מול הבית”, אומרת בת אל, שמציינת כי הרגעים האלו תועדו וחשפו לא מעט קושי, פריצות דרך חינוכיות, הזדמנויות, אהבה וזוגיות. “הצלחתי ללמוד על עצמי בפחות משנה יותר ממה שלמדתי על עצמי בחמש השנים האחרונות, הבנתי שלעיתים אני יכולה ליפול כמו סביבון שסיים את מפגן הראווה שלו מול הילדים, ושגם אני זקוקה למישהו שיושיט יד ויעניק עזרה. מה שנותר לי לקוות זה שזוגות העיניים הרבים שצפו בי ובחברי, יבינו את המורכבות, החשיבות והמשמעות של עבודת המורה. אז רגע לפני שהסדרה מסתיימת, אני רוצה להדליק נר לשינוי שיבוא ולעשייה החינוכית שתימשך. בתקווה שיפיץ הרבה אור”, סיכמה בת אל.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>