18.07.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

בחזרה לעמק הבכא

הוא היה חייל סדיר בשריון, שנקלע בשנת 1973 למלחמת יום הכיפורים. הוא לחם בקרבות רמת הגולן החל משלב הבלימה ועד שלב ההבקעה לתוך סוריה, בין השאר בקרב המכריע בעמק הבכא, שם נעצר הצבא הסורי בדרכו לצפון הארץ. קבלו את צביקה רוזנצוויג, מגבעת אלה, שאחרי 43 שנים מספר את סיפורו מהימים ההם. וגם, ראיון עם בנו, איתי, לוחם באותה חטיבת שריון בה לחם אביו, שחזר לרמת הגולן ומכיר מקרוב את המקומות שבהם היה אביו שותף לאחד מקרבות הגבורה בתולדות עם ישראל. “הסיפור של אבא הוא סיפור של לוחם ולאו דווקא סיפור של טנק”, אומר איתי

מאת: אדי גל , 5 באוקטובר 2016

זה קרה בערב יום הכיפורים של שנת 1973. צביקה רוזנצוויג היה חייל סדיר בן 20, בגדוד 74 של חטיבת השריון 188, מוצב ברמת הגולן. החטיבה תפסה את הקו מול הסורים וחייליה קיבלו התראה כי למחרת צפוי להם יום קרב. צביקה וחבריו התכוננו, פרסו את הכלים קרוב לקו, קרוב לעמדות הקרב שהוכנו מראש. ואז, נחת הפגז הראשון, או בעצם, כך צביקה נזכר היום, הפצצה הראשונה.
43 שנים עברו מאז, אבל צביקה זוכר כל פרט וכל מקום. ובימים אלה, חוזר לאותו מקום בדיוק, איתי, בנו של צביקה, חייל בגדוד 74, בחטיבה 188. ערב יום הכיפורים, 43 שנים לאחר אותה התקפת פתע, איתי סוגר סוג של מעגל. למעשה, מדי יום הוא עובר במקומות בהם לחם אביו. וכמוהו, מגן על הגבול, שאחרי הרבה שנים הפך שוב לחם ומסוכן.

צילום: ארכיון "כוכב"

הצבא הסורי כיתר

למרות השנים הרבות שעברו מאז, צביקה זוכר היטב את פרוץ המלחמה, או פרוץ יום הקרב, כפי שמפקדיו אמרו לו ולחבריו. “היינו בכוננות, חיכינו עם הכלים לא רחוק מעמדות הקרב, באזור חושנייה ברמה. קיבלנו הנחיות שצפוי לנו יום קרב עם הסורים, כבר חווינו בעבר ימים כאלה”, מספר לי צביקה שמוסיף עוד פרטים רלבנטים לאותה תקופה: “יוצאים לקו, נלחמים, בערב חוזרים לבסיס וזהו. ואז נחתה הפצצה הראשונה, היינו מוכנים. נכנסו לעמדות הקרב וראינו מאות טנקים סוריים וכלים שנוסעים להנאתם, לאט לאט, ללא הפרעה לכיוון ישראל. עלינו לכיוון רמת מגשמים וראינו בעיניים שלנו כמות עצומה של כלים, אחר כך התברר לנו שזה היה כך לכל אורך החזית. ואז, התחלנו להילחם מתוך מחשבה שעדיין זה יום קרב ולא יותר”.
אחרי 4 שעות של לחימה, צביקה וחבריו סיימו את התחמושת. הם עוד חשבו לחזור לבסיס, להתחמש, הרי זה בסך הכל יום קרב. אבל התברר להם כי הם בעצם מכותרים והסורים שועטים לתוך רמת הגולן. צביקה: “מבחינת טנקים היינו בתחילת היום מצבת של פלוגה שלמה, 33 טנקים. בסוף היום בשיירה שלנו היינו אולי שבעה טנקים. גם הטנק שלי נפגע, חטפנו פגז בקנה ואיבדנו את יכולת הירי. מי שנפגע היה המט”ק, שהיה למעשה הסמג”ד. אמנם הוא פונה לבית חולים באותו לילה, אך זה לא מנע ממנו לחזור אחרי יומיים ולהמשיך להילחם. נאלצנו לפעול לפי תנאי השטח, כי היינו מכותרים בידי הצבא הסורי. הצלחנו להגיע למוצב שלנו, בו ישבו צנחנים. תפסנו שם מחסה, אבל לא יכולנו לזוז. את הטנק שלי, שאיבד כאמור את יכולת הירי, הצבנו בפתח המוצב, כמחסום. ישנו שם בלילה וראינו את הסורים עוברים על פנינו. הם חדרו לעומק השטח, אנחנו לא עניינו אותם. ירו מדי פעם ולא יותר מזה. היינו בתוך הבונקרים במשך כל הלילה. ואז בבוקר הגיע למוצב קמ”ן (קצין מודיעין, א.ג) שהכיר דרך עוקפת. הוא הוציא את כולנו משם והוביל אותנו בדרך לא דרך לכיוון מחנה נפח”.
המחנה היה ריק לחלוטין, כל החיילים התפזרו ליחידות שלנו. צביקה: “אני חיפשתי את החטיבה, את 188, אבל כל שרשרת הפיקוד כבר לא הייתה. לקחתי ג’יפ, אמרו לנסוע לבית המכס העליון, אולי שם הפיקוד. בבית המכס אמרו לי שהחטיבה מתארגנת מחדש בראש פינה וירדתי לשם. היתה שם התארגנות של צוותים, אחר כך עלינו למחנה ירדן ומשם בחזרה לרמה”.
צביקה מספר לי על הקרב הקשה מכולם, ואומר: “השתתפנו בקרב הקשה בעמק הבכא, אחד הקרבות הגדולים של המלחמה. ברוב המקומות מספרים שזה היה קרב של חטיבה 7, אבל גם החטיבה שלי, 188, השתתפה בקרב הזה. אחר כך המשכנו להילחם בקרב ההבקעה לתוך סוריה, בדרך לדמשק. בסך הכל הלחימה ברמה הייתה שבוע ימים והשתתפתי בקרבות לאורך כל השבוע הזה, להוציא את תקופת ההתארגנות מחדש בראש פינה”.
מה היה הרגע הכי מפחיד במלחמה הזו?
“ברור שזה מאוד מפחיד כשמטוס יורה עלי רקטות וגם פוגע. זה קרה כשהיינו בתוך סוריה, הם הזניקו כל מטוס אפשרי ואחד מהם פגע בנו. למזלנו, הטנק נפגע בצורה קשה, אבל אנחנו לא. זה היה מפחיד. דקות אתה לא שומע כלום אחרי שהטנק התפוצץ באוויר. אחר כך אתה בודק בקשר עם מישהו עוד נשאר לשמוע אותך”.
עם איזה הרגשה יצאת מהמלחמה הזו?
“בהרגשה מצוינת, כי בסך הכל הכוחות הסדירים, שהייתי חלק מהם, מילאו את תפקידם והחזיקו מעמד עד להגעת הכוח העיקרי. תפקדנו בצורה מצוינת והשגנו את המטרה שלמענה נלחמנו. אז נכון שהיו קשיים, אבל בסך הכל ניצחנו”.
איבדת הרבה חברים?
“כן, איבדתי חברים, חלק קרובים יותר חלק פחות. זו מהות המלחמה. מה שכן אני יכול לומר, שלא סבלתי מטראומות בסוף המלחמה”.

צילום: ארכיון "כוכב"

לא חשב על שריון

אחרי השחרור, צביקה הלך ללמוד הנדסת מכונות והוא עובד במקצוע הזה עד היום. הוא התחתן ויש לו, על פי הגדרתו, ארבעה ילדים וכלב אחד. אחרי שהגדולים התגייסו ושירתו, הגיע גם תורו של הבן הצעיר, איתי. צביקה לא עשה כל מאמץ כדי שהבן ילך בעקבותיו לשריון, כמו שלא ניסה להשפיע על יתר ילדיו. לדבריו: “כל אחד צריך להחליט מה מתאים לו, העיקר שיעשה שירות איכותי”.
איתי למד בבית הספר היסודי בגבעת אלה ולאחר מכן בויצו נהלל. בית הספר לא השפיע עליו במיוחד לגבי המסלול שבו ילך לצבא, אבל האווירה מסביב כן. איתי: “האווירה הובילה אותנו לנסות להגיע לסיירות, ליחידות מובחרות, כולם ניסו להגיע לשם. גם אני ניסיתי מזלי בסיירת, בשיטת, בסיירת צנחנים. לא הייתה לי כוונה להגיע לשריון”.
אבא שלך השפיע על הבחירה שלך?
“הוא השפיע עלי מאוד, לאו דווקא בכיוון של התגייסות לשריון. הסיפור של אבא הוא סיפור של לוחם ולאו דווקא סיפור של טנק. לכן, הוא השפיע עלי לשרת כחייל קרבי, אבל לא כחייל בשריון”.
אחרי שנת שירות, איתי עמד להתגייס והוא קיבל זימון לחיל התותחנים. בשלב זה החליט, כי למרות הכל, הוא הולך בדרכי האב. עם קצת עזרה מידידים הוא הגיע לחטיבה 188, החטיבה במסגרתה לחם האב במלחמת יום הכיפורים.
איתי משרת בחטיבה כבר שנתיים וחצי. הוא עבר מסלול ארוך שכלל טירונות, שירות כטען קשר בטנק, קורס מפקדים, לחימה במבצע “צוק איתן” באזור דיר בלאח, עוזר קצין מבצעים ומפקד הדרכה. כיום הוא מפקד החוליה הרפואית של הגדוד. מסלול מלא, עם שירות איכותי ובסך הכל חיובי, למרות שהיו גם תקופות קשות ופחות נעימות. כיום, חודש לפני השחרור, הוא עלה עם הגדוד לרמת הגולן ותופס את אותן עמדות שאביו צביקה תפס לפני 43 שנים. סוג של סגירת מעגל.
“קודם כל זה מעניין, שמעתי את הסיפורים, קראתי את הספר על המלחמה, אבל האתגר הגדול הוא להבין את הקרקע, את תנאי השטח”, אומר לי איתי. “פה אני רואה הכל מול העיניים, מכיר את עמדות הקרב. הסיפור של אבא מתחבר לי עכשיו. כשאני בשטח, זה הרבה יותר טוב. כמובן שאני מאוד גאה במה שאבא שלי עשה באותה מלחמה ובסיפור שלו”.
וכשהאב צביקה שומע את בנו מדבר כך, לא נותר לו אלא לחייך ולומר: “אני גאה בכל הילדים שלי, בוודאי שגם באיתי. גאה בו בלי קשר לשירות שלו ובלי קשר לכך שהוא בשריון. כל עוד הוא נותן את כולו ומשרת שירות איכותי, אני גאה בו”.

הקרב על עמק הבכא / מתוך ויקיפדיה

הפתעה – 6 באוקטובר: הקרב בעמק הבכא החל מיד עם פרוץ המלחמה, כחלק מההתקפות הסוריות הכוללת לכל אורך החזית. בחסות הפגזה ארטילרית כבדה, נעו הסורים מערבה, במטרה לחצות את תעלת הנ”ט, ולפרוץ את מערכי ההגנה של צה”ל. טנקי גדוד 74 הצליחו לבלום את כל ניסיונות החדירה של חטיבת השריון מספר 85 הסורית, ועד רדת הערב לא נרשמו לה הישגים משמעותיים. גדוד 77 שהיה העתודה הגזרתית, החל את לחימתו כשעתיים לאחר פרוץ האש, לאחר שקיבל פקודה לחבור לגדוד 74 בקו החזית.
המג”ד קהלני התייצב עם מספר טנקים בתל “הבוסטר”, כאשר מצפונו ניצבו טנקים של החטיבה על הר חרמונית ועל “רמפות” דרומה לתל. בגזרה שמדרום לבוסטר, השולטת על דרום עמק הבכא, שלטו כוחות מגדוד 74 מחטיבה 188. התקדמות מסוימת אצל השריון הסורי הגיעה רק עם רדת החושך, כאשר הצליחו כוחות השריון הסוריים להסתנן מעבר לקווי ההגנה של גדוד 74, שלחם ללא אמצעי ראיית לילה. עם זאת, מערך ההגנה של צה”ל לא נפרץ, כאשר כוחות חטיבה 7 שניצבו בקו האחורי, פגעו בשריון הסורי ובלמו את התקדמותו.
מגננה – 7/8 באוקטובר: לאחר כישלון חטיבה 85 הסורית לפרוץ את הקו ביום הראשון למלחמה, הטיל הצבא הסורי לגזרת עמק הבכא את החטיבות המשוריינות 78, בסיוע חטיבה ממוכנת 121, וגדוד טנקי טי-62 מכוח ריפעת אסד. הכוח הגדול שהסורים קידמו כנגד כוחות צה”ל, שמנו עדיין רק כוחות סדירים (כוחות המילואים שגויסו נשלחו לחזית הדרום, שמצבה היה קשה יותר), הביא לכך שמח”ט 7 היה צריך לתמרן את כוחותיו, ולשולחם למקומות שבהם התגבר הלחץ סורי להבקעה. הלחימה הייתה קשה ומתישה, וחדלה רק בחצות הלילה. בקרבות היום השני נפגעו כ-90 טנקים סוריים, וכלים רבים נוספים. במהלך ה-8 באוקטובר, הסורים המשיכו את לחצם בפתחת קוניטרה, עם זאת, הכוחות של חטיבה 7 החזיקו מעמד ובלמו את מאמציה המתמשכים של הדיוויזיה הסורית ה-7, להבקיע את הקו. בלילה שבין ה-8 ל-9, שכונה גם “ליל הבזוקות”, ערכו כוחות חי”ר סוריים מתקפה בטילי נ”ט ומטולי אר. פי. ג’י, על כמה מחניוני הטנקים של החטיבה. המתקפה הצליחה לפגוע בכמה טנקים, אך לא הביאה לשינוי בהיערכות ההגנה.
בלימה ומעבר למתקפת נגד – 9 באוקטובר: לאחר שאיבדו את הישגיהם הקרקעיים בדרום ובמרכז רמת הגולן, עקב התקפת הנגד של כוחות המילואים הישראליים, החליטו הסורים לרכז מאמץ אחרון בפריצת קו ההגנה של צה”ל בגזרה הצפונית. הם הפעילו בעמק הבכא את שארית הכוחות של דיוויזיה 7, שתוגברו בכוחות טריים שטרם השתתפו בלחימה מדיוויזיית השריון מספר 3. המתקפה הסורית הייתה מאסיבית ולא הייתה רחוקה מלמוטט את מערך ההגנה של חטיבה 7. לעזרת החטיבה נשלח כוח תגבורת שכלל 13 טנקים מחטיבה 188, אשר מפקדו היה סא”ל יוסי בן-חנן (שהיה עד לא מזמן מג”ד 53 בחטיבה 188). הכוח, שהגיע ברגע האחרון, מילא תפקיד חשוב בשבירת ההתקפה הסורית ובהדיפת ניסיון ההבקעה האחרון של הצבא הסורי ברמת הגולן. עד ל-10 באוקטובר, השלימו כוחות צה”ל את הדיפת הכוחות הסוריים חזרה אל מעבר לקו הסגול, וב-11 בחודש, אף עברו למתקפת נגד, חדרו לשטח סוריה וכבשו שטח של כ-400 קילומטר מרובע, שכונה בשם המובלעת.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>