19.09.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

בצד הנכון של המצלמה

היא חיה בניו יורק, מופיעה בתיאטרון, כותבת תסריט, ובדיוק השבוע מתחילה בצילומים ככוכבת בסרט הקולנוע העלילתי הראשון שלה. קבלו את היקנעמית מור כהן, ההבטחה המקומית שלנו בתפוח הגדול, שאומרת: “לגדול בעיר קטנה נותן פרופורציות לחיים בעיר הגדולה. חשוב מאוד לזכור איפה השורשים שלך ומאין באת, כדי לא ללכת לאיבוד בתוך הרעש והבלגן”

מאת: זליג אהרונוביץ , 3 בפברואר 2017

כרטיס הביקור שלה מתאר אותה בשתי מלים בלבד: “שחקנית, קולנוענית”. באנגלית, כמובן. אבל השם, היה ונשאר ישראלי: מור כהן (29). אם הפנים נראות לכם מוכרות, זה לא מקרי. חצי מהילדות שלה עברה עליה ביקנעם, בחיים בין הר הכרמל לעמק יזרעאל, בין פעילות אינטנסיבית בצופים לנסיעות יומיומיות ללימודים בבית הספר לאמנויות “רעות”, מאוחר יותר ויצ”ו. הלחץ לא הפחיד אותה. כבר אז ידעה שזה חלק מהמחיר של להיות שחקן.

צילום: צילום: דניאל גלבין

רק שאז לא חלמה עדיין שתעשה את זה בתפוח הגדול. גם לא תיארה לעצמה שמיד אחרי הלימודים (שם) תככב בתפקיד ראשי בסרט עלילתי באורך מלא. פיצ’ר – בעגה המקצועית.

מתוך אהבה לאמנות

רגע לפני הסופ”ש, תפסתי איתה שעה קלה לשיחה על מה שקורה איתה בימים אלה, על חייה בניו יורק, ובכלל. מור מספרת לי שהיא נמצאת שלושה ימים לפני שמתחילים הצילומים. היא עם הטקסט ביד, לומדת בעל פה את הסצנות של השבוע הקרוב.
אני מבין שזה סרט עלילתי, זה אומר שאת הולכת להיות עסוקה מאוד בחודשים הקרובים?
“תודה לאל, אני עסוקה כל הזמן. אם להיות שחקן, אז בניו יורק. כאן מי שרוצה לעבוד, עובד ומתפרנס. זו עיר שבה הדברים קורים בקצב מאוד מהיר. אני קיבלתי את אישור העבודה שלי רק לפני שלושה חודשים, ומאז, טפו טפו, אין לי דקה לנשום”.

הסרט שהיא מככבת בו הוא סרטה השלישי של הבמאית מלכי ויינגרטן, סרט שנכתב, הופק ומתפאר בליהוק של נשים בלבד. כהן משחקת בו תפקיד ראשי של אחות חדשה בבית חולים סיעודי. עלילת הסרט מתארת חברות המתפתחת בינה לבין אחת המבקרות במוסד, ובעקבותיה… או.קי. לא נכניס ספוילר. חכו שהסרט ייצא.
יצוין כי, גם בלי הסרט הידיים של כהן מלאות עבודה. היא חברה בקבוצת התיאטרון AMIOS, ובמקביל מפיקה סרט אנימציה קצר עם הבמאי והתסריטאי רועי זפרני והמלחינה נמי מלומד. “הסרט מספר על חברות אמיצה בין ילד יהודי לילד פלשתיני שגרים משני צדי הגדר, ועל מה עולה בגורל החברות כשמתחילה מלחמה”, אומרת לי מור, שמציינת עוד: “ספציפית אני גאה בסיפור, כי הוא לא לוקח צד כלשהו, אלא יוצר אלטרנטיבה, הצצה למה שיכול היה להיות במקום המצב היום”. לאחרונה היא קיבלה גם תפקיד בהצגת אוף-ברודווי שתועלה בקיץ.
ספרי על קבוצת התאטרון. AMIOS. מה זה אומר?
“ראשי תיבות של Art and Music In Our Souls. זהו קולקטיב מוכר ומוערך של אמנים, שהתחיל את דרכו לפני יותר מעשור בסן פרנסיסקו. אנחנו מעלים אחת לחודש מופע המורכב משישה מחזות קצרים, לכל מופע יש נושא משלו, ותנאים שצריכים להתקיים בכל המחזות. מה שמדהים הוא, שכולם עובדים בהתנדבות, מתוך אהבה לאמנות שלהם, למקצוע. זו הזדמנות נדירה לעבוד עם אנשים מאוד מוכשרים ומעוררי השראה, על חומרים מודרניים וחדשים שנכתבים במיוחד להפקה החודשית. להעלות תוך זמן קצוב מופע מהוקצע וטוב מחדיר בכולם המון אנרגיה. זה כמו לתדלק פתאום. זו זכות והזדמנות אדירה ליצור עם אנשים שבאמת אוהבים את מה שהם עושים”.
מתי התעורר בך חיידק המשחק?
“לקח לי זמן להודות בזה, אבל אני חושבת שתמיד הייתי שחקנית. אימא שלי מספרת שבגיל שנה היא שמעה אותי בוכה בהיסטריה, רצה לחפש אותי ומצאה אותי עומדת מול המראה, מתאמנת בפרצופים של בכי. בילדות היו הזדמנויות שונות שמצאתי את עצמי מול קהל. בגיל תשע, כשגרנו עוד בפתח תקוה, הופעתי בתֵיאטרון העירוני. אחר כך יצא שהשתתפתי בכמה הפקות של ערוץ הילדים. תמיד הייתי מסביב למשחק, אבל רק אחרי שעברנו ליקנעם והתחלתי ללמוד בבית ספר ‘רעות’ לאמנויות בחיפה, זה הפך מתחביב למשהו שהוא ממש חלק ממני, משהו שצובע את כל השגרה שלי. השתתפתי גם בהפקות מחוץ לבית הספר: בהפקות של היכל התרבות ביקנעם והתֵיאטרון העירוני בחיפה”.
זה מקצוע לא פשוט: תסכולים, אכזבות… גם כלכלית לא קל, יש רגעי חרטה?
“יש רגעים קשים, אבל ככל שאני עושה יותר, אני יודעת שבחרתי נכון. דווקא בסוף התיכון הייתה תקופה ארוכה שהתערער לי הביטחון. במהלך הפקה שהעלינו נשאבתי לדמות ששיחקתי, ממש הרגשתי שאני הופכת להיות כמוה וזה מאוד הפחיד אותי. היום אני יודעת שזו טכניקה של כניסה טוטאלית לנעלי הדמות, גישה שאני נזהרת ממנה כמו מאש, כי אתה מאבד את ההפרדה בין החיים לבין המקצוע. אז, למרות שידעתי שרק משחק מצית אותי, התחלתי לשאול את עצמי אם זה באמת בריא בשבילי. כשהגיע הצבא, הוצבתי בלשכת גיוס כמאבחנת פסיכוטכנית וקודמתי לתפקיד ניהולי. לראשונה בחיי מצאתי משהו שהוא לא משחק ושלא משעמם אותי לגמרי. זה היה מאוד מרגש, אבל מבלבל כי רגע, אולי עדיף שאני לא אהיה שחקנית? אולי יותר בריא, חכם, בטוח יותר כלכלית? מצד אחד היה שם עוגן, סוג של ביטחון בתחום אחר שאני טובה בו, אבל פתאום ערערה אותי אפשרות הבחירה”.

 

בגלל המצב הכלכלי

מבולבלת ולא בטוחה באיזה כיוון לבחור, אחרי הצבא עשתה כהן את מה שעושים כולם: נסעה לטיול ארוך, במקרה שלה: אוסטרליה וניו-זילנד. אבל כשחזרה, עדיין לא גיבשה החלטה. “בשנים הראשונות אחרי הצבא אפשר לומר ששיחקתי משחקי חתול ועכבר עם המקצוע. מאוד ניסיתי לא להתחייב אליו, אבל הוא תמיד היה מחכה לי בפינה. בסוף, איכשהו הייתי תמיד מוצאת את עצמי חוזרת לשם”.

צילום: צילום: אביב מסז'ניק

מתי הבנת שדיס איז איט?
“במהלך כל החיפוש העצמי הזה, היה שלב שבו שקלתי ללמוד קולנוע והוראה. זה היה קרוב מספיק למשחק ובו בזמן לא הרגיש כמו הימור מסוכן, אז הייתי די נינוחה עם זה ואפילו נרשמתי ללימודים. חודש לפני תחילת שנה”ל, חבר לקח אותי לשיחה וניער אותי. הוא אמר: ‘כל הכבוד שאת הולכת ללמוד, אבל זה לא הצד הנכון של המצלמה’. הושבתי את עצמי וחשבתי אחורה על כל המסלול שעברתי. יומיים אחרי זה נרשמתי לבית ספר למשחק”.
כהן נרשמה ולמדה בבית הספר למשחק “אימפרו” ברמת גן, אחר כך ב”אקדמיה לאמנויות המופע”. מהרגע שגמלה בה ההחלטה, לא איבדה רגע: היא גרה בפלורנטין הקסומה בתל אביב, ובכל רגע פנוי מלימודים הייתה על סט סדרות רשת, סרטים קצרים, חלקם זוכי פרסים. היא מצאה שהיא נמשכת יותר לעבודת מסך מאשר לתֵיאטרון, וגילתה עוד שהיא נהנית ומצליחה לא רק מול המצלמה, אלא גם בכל מה שסביבה: עיצוב תפאורה, בימוי, הפקה. רק בשנתיים האחרונות, במהלך חופשות מולדת קצרות, הספיקה לצלם סרט קצר בפריז ולהפיק את העונה הראשונה של סדרת הרשת “כיבוד קל” בישראל. גם בניו-יורק, כאמור, היא לא מסתפקת במשחק ומשלבת בלו”ז עבודות כמפיקה וכיוצרת קולנוע.
נשמע כאילו היית במסלול המראה בתל אביב, מה הרחיק אותך כל כך מהר מהבית?
“בעיקר המצב הכלכלי. להשיג עבודה בתחום המשחק וההפקה לא הייתה בעיה. אני מרגישה שמי שרוצה לעבוד ואוהב לעבוד, מוצא עבודה. ואכן, עבדתי כל יום, כל היום. הצלחתי לסגל לעצמי מהר מאוד יציבות יחסית ברמה הכלכלית והמקצועית, ובגדול הייתי במקום טוב בחיים. הבעיה התחילה כשהתחלתי לחשוב על העתיד. המשכורות שעשיתי, ככל שהיו יפות, לא היו מאפשרות לי לקנות דירה גם בעוד עשרים שנה. בקושי סכום התחלתי למשכנתא (חישבה לעצמה, ז.א). אלה היו הימים שאחרי דעיכת המהפכה החברתית, יוקר המחיה היה ועודנו בעיה מרכזית בחיי הצעירים המנסים לבנות את עצמם. הבנתי שאם אני רוצה עתיד יציב, בשלב הזה אני לא יכולה לבנות אותו כאן. בהמשך קיבלתי הצעת עבודה שקשורה להפקה עם רילוקיישן לפריז, זה נראה כמו חוויה של פעם בחיים ולקחתי אותה בלי לחשוב פעמיים”.
ואיך הגעת לניו יורק?
“השתתפתי בתחרות משחק לפני שנתיים וזכיתי במלגה לסדנת אינטנסיב של חודש. גם זו הייתה הזדמנות של פעם בחיים. ביקשתי חודש חופש מהעבודה ונסעתי. כשהגעתי לסדנה ובעצם שיחקתי שוב – כל יום, כל היום, הרגשתי שזה כמו מזון לנפש שלי. בזמן העבודה בפריז, שהקשר שלי לתחום היה חלקי בלבד, ידעתי שהמשחק עצמו חסר לי, אבל לא הבנתי עד כמה. בסדנה ממש התעוררתי מחדש לחיים. הודעתי לעבודה שאני לא מתכוונת להמשיך, חזרתי לארץ לסדר מסמכים ועשיתי עוד שנה של לימודים בניו יורק, שהבהירה לי חד משמעית שברמה המקצועית זה המקום שאני רוצה וצריכה להיות בו”.

צילום: מירוסלב חסקינד

בקיץ תעלה ההצגה “טרזין”, איזה תפקיד קיבלת?
“אני משחקת את אולגה, אחת הנשים בגטו טרזין, שהיה גטו לדוגמה, שהנאצים הציגו בפני המנהיגים האירופים, כהוכחה שהם נוהגים בצורה הומניטארית ביהודים. המחזה מתאר התקוממות של היהודים שם. זה מחזה שעלה כבר פעמיים בלוס אנג’לס ועכשיו מתכונן לפרמיירה שלו בניו יורק.
איך התקבלת להצגה הזאת?  
“ניקולס טולקין, הבמאי והמחזאי, יצר אתי קשר, ביקש שאשקול את התפקיד של אולגה ושלח לי את המחזה”.
לא ה-טולקין של “שר הטבעות”.
“למעשה, בפגישה עם המפיק, מייקל קוק, הוא סיפר לי שהטיוטה הראשונה של המחזה הייתה בת 500 עמודים. הוא צחק ואמר ש’ככה זה כשעובדים עם טולקין’. הגבתי כמוך: ‘טוב, זה לא בדיוק אותו טולקין’, והוא ענה: ‘לא, אבל זה הנין שלו’. לקח לי זמן להרים את הלסת שלי מהרצפה. המחזה מאוד קשה אבל מעולה, ואני מאוד מתרגשת מהפרויקט הזה”.
מתי הרגשת שאת מגשימה את החלום?
“בקיץ, חבר התקשר ואמר שהם צריכים מחליפה למופע אוף ברודווי שהוא משתתף בו למחרת. התפקיד היה ממש קטן, אבל המופע נשמע מגניב, והוא מציג ב- Public theater, שזה תיאטרון יחסית נחשב. זה היה הדבר הראשון שעשיתי מחוץ ללימודים. אמרתי כן מיד, כי לא הייתה שום סיבה להגיד לא. ההפקה שלחה לי טקסט במייל, למדתי אותו והתעסקתי בעיקר בעבודה על דמות ובלוגיסטיקה, ורק כשהגעתי לפתח התֵיאטרון פתאום נפל לי האסימון שאני משתתפת הערב במופע תיאטרון אמיתי בניו יורק. זה היה רגע חזק מאוד בשבילי”.

 

הגעגועים לסבתא, ליקנעם

היא גרה בברוקלין, עם שתי חברות ישראליות, מוזיקאיות מוכשרות. “יצרנו ביחד ממש בית רחוק מהבית. אנחנו כמו משפחה. אנחנו מנגנות ביחד ומבשלות ביחד, תומכות אחת בשנייה. כל הזמן צוחקות. יש לי הרבה מזל שיש לי אותן בחיים”.
מה את לוקחת אתך מיקנעם לחיים בעיר הגדולה?
“לגדול בעיר קטנה נותן פרופורציות לחיים בעיר הגדולה. חשוב מאוד לזכור איפה השורשים שלך ומאין באת, כדי לא ללכת לאיבוד בתוך הרעש והבלגן”.
למה את מתגעגעת בארץ?
“אוף, למה לא? לאוכל של סבתא, לנוף הירוק של יקנעם ובכלל לכל נוף שהוא לא עיר. לים, לשמש, למוזיקה ישראלית ועיתונים בעברית, לקפה טוב (הקפה בארה”ב מרגיש כמו תרכיז קפה), לנגב חומוס בשישי בצהריים, לכלבים ולחתולים בבית של אמא, לחברים, למשפחה. לקרמבו. וזה נשמע בסיסי, ובסה”כ חברים ומשפחה זה במרחק טלפון אחד, וגם בניו יורק אפשר להשיג עיתונים בעברית ואפילו חומוס סביר, אבל זה לא אותו הדבר”.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>