20.06.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

בשם האח

גם אחרי מסקנות וועדת חקירה שבדקה את נושא היעלמותם של ילדי תימן, הרוחות לא נרגעו בקרב המשפחות שילדיהם נעלמו/נחטפו באותם ימים של ראשית המדינה. יעל רוטמן, שאחיה הוא אחד הנעדרים בפרשה הכאובה, מבטיחה כי תמשיך לעשות הכל עד שתדע בוודאות מה עלה בגורל אחיה, ועד שהאחראים לכך ישלמו את המחיר על מעשיהם. “אנחנו נמשיך לחפש את רפאל ואימא תמשיך לראות אותו עומד, מושיט אליה ידיים וקורא לה ובוכה, קחי אותי”, היא אומרת

מאת: אדי גל , 30 ביוני 2017

פרשת ילדי תימן היא אחת הפרשות שמלווה את המדינה מאז ימיה הראשונים ועד היום. תחקירים עיתונאים, מסקנות של וועדת חקירה, אין ספור דיונים בכנסת, בבתי משפט, טונות של דוחות ומסמכים עדיין לא הביאו מנוחה למשפחות שילדיהם נעלמו באותם ימים של מדינה צעירה.

האם יהודית יוסף במהלך ההפגנה צילום: ארכיון "כוכב"

ספק אם ההרגשה הזו, שהמדינה מסתירה ואינה מספרת את כל האמת, תיעלם אי פעם. הילדים לא נמצאו והמשפחות מבטיחות להמשיך במאבק.

לא שוכחת ולא סולחת

יעל גדלה באזור המרכז, עד שהתגייסה לחיל האוויר והתמקמה בבסיס רמת דוד, בעמק יזרעאל. לאחר מספר חודשים היא הכירה את אריאל, תושב חיפה. לאחר מספר שנים החליטו השניים להינשא ולהקים את ביתם בחיפה. לבני הזוג נולדו שתי בנות יפהפיות: הילה וליטל. בשנת 1996 הם עברו להתגורר בקרית חיים, שם הם גרים עד עצם היום הזה.
ייאמר מייד, יעל היא בת למשפחה ששילמה מחיר כבד בפרשה הזו. היא משפחה חסרה, עקבות אחיה אבדו ולא נמצאו עד היום. ולמרות השנים הרבות שעברו מאז, יעל לא שוכחת ולא סולחת. רחוק מזה. היא ממשיכה להיאבק כדי שהאמת, כל האמת, תצא לאור.
השבוע היא סיפרה את סיפורה הטראגי, את סיפור משפחתה. משפחה שעלתה מתימן ובאה לבנות את ארץ ישראל המתחדשת. “ההורים שלי, יהודית ועובדיה יוסף, עלו מתימן בפברואר 49 ושוכנו במחנה עתלית”, מספרת לי יעל בראיון שקיימתי איתה ימים ספורים לאחר ההפגנה הגדולה שהתקיימה בשבוע שעבר, אליה נגיע בהמשך.
היא מספרת כי בחודש דצמבר של אותה שנה אושפז רפאל, בנם היחיד, בביה”ח רמב”ם בחיפה, ולא חזר. “אימא סיפרה לנו שכשרפאל היה בן שנה ו-3 חודשים הוא מעט שלשל ולקחו אותו לבי”ח רמב”ם, שם לא נתנו להם לראות אותו, האחות נעלה את הדלת ונעלמה. אימא בכתה, היתה מאוכזבת. אחת האחיות אמרה לה לבוא מסביב והיא תראה לה אותו מהחלון. רפאל ששמע את קולה של אימא, קם ונעמד במיטה, הושיט אליה ידיים ובכה שתיקח אותו. זו התמונה שאימא שלי רואה כל השנים האלה, ולא נותנת לה מנוח. כל הזמן היא אומרת לעצמה ‘למה לא לקחתי אותו? למה ריחמתי עליו ופניתי הצידה כדי לא לצער אותו?’. עד היום אימא רואה אותו עומד, מושיט אליה ידיים ובוכה שתיקח אותו”.
אמנם הרבה שנים עברו מאז, אבל התמונה הזו ממשיכה ללוות את המשפחה. “ייסורי המצפון של אימא שלי מלווים אותה עד היום”, אומרת יעל.
למה היא מאשימה את עצמה?
“כי היא שמעה על אנשים שנלחמו והצליחו להחזיר את הילד שלהם. עשרות שנים היא מאשימה את עצמה, ואומרת: אם הייתי צועקת, מכה, מתעקשת, אולי הייתי מקבלת אותו בחזרה”.

מאות אזרחים הגיעו להפגנה שהתקיימה בשבוע שעבר צילום: ארכיון "כוכב"

ואיך נודע לה כי הבן נפטר?
“ההודעה בדבר הפטירה לא הגיעה משום גורם ממסדי. כרוז שהיה עובר במחנה, היה מודיע על הפטירות”.
ובכל זאת, לא היתה דרך לבדוק את הנושא באותם ימים בבית החולים?
“ההורים שלי עברו ממחנה עתלית למגורים ברעננה, זה היה יום אחד בלבד לאחר החטיפה”.
את חושבת שיש לזה קשר?
“בהחלט, רצף התאריכים הדליק אצלנו אלפי נורות אזהרה. הם הרחיקו מייד את ההורים מזירת הפשע, ‘דאגו’ שיהיה להם קשה להתחקות אחר הילד. למעשה, יום אחד בלבד לאחר החטיפה העבירו אותם למרכז הארץ, משם הם לא יכלו לנסוע לבית החולים כדי לברר מה עלה בגורל הבן, לא הייתה תחבורה מסודרת”.
ואיך זה השפיע על אמא שלך בחיי היומיום?
“עד היום אימא חולמת שדופקים בדלת ומספרים לה שרפאל חי, ושהכל טעות”.

ההורים לא ישבו שבעה

רק לאחר ועדת שלגי בשנת 95, ובאיחור של 45 שנה, קיבלה המשפחה תעודת פטירה ואישור קבורה חדשים לגמרי (הונפקו לאחר הוועדה). יעל: “לדעתי, זה נעשה רק כדי להשתיק אותנו. בתעודת הפטירה כתוב: ‘נרשם בפנקס הפטירות’, אולם בשום מקום לא נמצא הפנקס הזה, לא בארכיון המדינה ולא במשרד הפנים, לא במשרד הבריאות וגם לא בסוכנות”.
ואני מניח שמן הסתם זה לא היה מקובל עליכם.
“נכון. איננו מקבלים את ה-’נקבר’ כי באישור הקבורה אין מספר שורה ואין מספר קבר. איננו מקבלים את זה שאין מספר תעודת זהות, זה נראה כאילו מישהו רצה להעלים אותו, למחוק אותו. בתעודת עולה כתוב: ‘אשתו ובנו צורפו לתעודה ביום המפקד’. למרות שרפאל נרשם עם הוריו ביום המפקד, לא נמצא בשום מקום מספר תעודת הזהות שלו. מעניין, הרי גם לנפטרים יש מספר תעודת זהות. ידוע שרק באימוץ יכול שופט להתיר שינוי במספר תעודת זהות. גם הוועדות לא ציינו חד משמעית שנפטר אלא שיש סבירות כזו, רק סביר – לא בטוח”.
פניתם לבית החולים רמב”ם כדי לקבל מידע?
“בשנת 95 כשביקשנו מבית חולים רמב”ם את התיק הרפואי של רפאל, נמסר לנו שהתיק אינו קיים ושכל התיקים מהתקופה ההיא נשרפו. אבל ראה זה פלא, לאור המאבק של השנה האחרונה, הפלא ופלא הצלחנו להשיג העתק של גיליון חולה”.
ומה כתוב שם?
“בגיליון חולה לא צוין כי רפאל נפטר, אלא נרשם: ‘נתקבל ביום 3/12/49 ויצא ביום 14/12/49’. בנוסף, נרשם כי רפאל היה חולה בצהבת, דלקת ריאות, דלקת קיבה ודלקת מעיים, עם חום עד 39 מעלות. זה לא תואם את דברי אימא שראתה אותו עומד ומגיב”.
פרטי, נמקי והסבירי.
“העובדה שאין קברים, שתעודות הפטירה הוצאו עשרות שנים אחרי הפטירה, ורק אחר כך הוועדות השונות, כל זה מעלה המון שאלות והמון חשדות, איפה הילדים? מה, עשרה ימים החזיקו אותו באשפוז ולא טיפלו בו?”.
אני מתאר לעצמי שאמא שלך איבדה אמון במערכת.
“אימא שלי למדה שבית חולים זה מקום מסוכן. בשנת 50 היא כבר ילדה את אחותי בבית ברעננה, היא התעקשה לא ללדת בבית החולים, כי משם לא חוזרים. גם בשנת 53, כשאחי חלה והיה לו חום גבוה, היא לא הסכימה שיאשפזו אותו למרות שהרופא איים עליה שהיא תהיה אחראית למותו. היא לקחה אותו הביתה, טיפלה בו כל הלילה. החום ירד והוא הרגיש יותר טוב, הוא הבריא”.
איך הורייך התאבלו על רפאל?
“אמא לא האמינה, לא ישבה שבעה ולא שכחה מעולם את רפאל. גם אבי התקשה להאמין ואמר שלא יכול להיות שיהודים יעשו זאת ליהודים אחרים”.

יעל רוטמן צילום: ארכיון "כוכב"

איזה זיכרון יש לכם מרפאל?
“אמא שמרה בארון את בגדי הינקות שלו אשר תפרה ורקמה עבורו. ‘אולי יבואו ויגידו שזו טעות והוא חי’, אמרה כל הזמן. כששאלנו על החבילה בארון, היא התקשתה לענות ואמרה לא לגעת”.

האמת תצא בסוף לאור

שנים עברו מאז, אבל השאלות של בני המשפחה נותרו ללא תשובה מספקת, גם אחרי וועדת החקירה שמסקנותיה פורסמו. יעל: “אנחנו שואלים אם אין מה להסתיר אז למה החשאיות סביב הנושא? אם לא נעשה פה עוול, אז למה מסתירים? שיפתחו את תיקי האימוץ, שיפתחו את הקברים, שיפתחו תיקים אישיים של ההורים (במשרד הפנים) ושיחפרו בארכיוני ויצ”ו, ארכיוני הדסה, הסוכנות היהודית, צים, בתי חולים, חברת קדישא שקברה אלפי ילדים בלי נוכחות המשפחות”.
פניתם לגורם כלשהו כדי שיסייע לכם למצוא את רפאל?
“מאז שיצרנו קשר עם עמותת עמר”ם, אנחנו מנסים למצוא את רפאל. ככל שאנחנו חוקרים יותר, אנחנו המומים מהגילויים הסותרים והלא הגיוניים, מהיחס המשפיל למשפחות. כל זה מארגונים ומוסדות ממשלתיים, שמלכתחילה היו אמורים להגן עליהם, לסייע, לעודד ולתמוך.
ספרי קצת על פעילות העמותה.
“עמותת עמר”ם תיעדה מאות משפחות וממשיכה לתעד משפחות נוספות, את הסיפורים האישיים הכואבים והמצמררים שבאים מפי דור ראשון, שני ואפילו דור שלישי. לשקר אין רגליים, כך שבסופו של דבר גם אם זה ייקח לנו עוד דור או שניים, האמת תצא בסוף לאור”.
ראוי לציין כי, יעל לא לבד במאבקה. בשבוע שעבר הפגינו רבים מבני משפחות ילדי תימן בירושלים. לטענת המארגנים, אלפים הגיעו להפגנה, מכל הארץ ומכל הגילאים, בני הדור הראשון השני והשלישי, בדרישה לצדק והכרה, ולנקיטת צעדים נוספים לחקר ולחשיפת האמת שהסתירו עשרות שנים. “הכרה, צדק, ריפוי”- קראו משתתפי ההפגנה.

לשקר אין רגליים, כך שבסופו של דבר גם אם צילום: ארכיון "כוכב"

דרישה נוספת של המפגינים היא לבטל את מסקנות וועדות החקירה הקודמות, שכל מטרתן הייתה להשקיט ולטייח את הפרשה. דבר שאף הממשלה כיום מודה בו, בוועדה המיוחדת שקמה ביוזמתה של חברת הכנסת נורית קורן, וגם שם פועלים על מנת לבטל אותן. כמו כן, דורשים את זיכוי שמו של הרב עוזי משולם.
יצוין כי, גם פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית הגיעו לתמוך, חלקם פועלים גם בוועדה המיוחדת בכנסת, אך הבמה כולה ניתנה לבני המשפחות לספר את סיפורם האישי והכואב, ולהשמיע את קולם. במשך שעות אנשים סיפרו את סיפורם אל תוך הלילה, מעבר לשעות ההפגנה נשאר עוד קהל רב במקום. משפחות שבמשך עשורים רבים סוחבות את הכאב וההשפלה של מה שעברו.
ויעל, מפנה אצבע מאשימה כלפי גורמים רבים, ביניהם: שופטים, ממשלות, חברי כנסת, חברת קדישא, משטרה, ויצ”ו, הדסה, בתי חולים, מרפאות, רופאים, אחיות, פקידי סעד, פקידי רווחה הקיבוצים. לדבריה, כולם יחד שותפים: “מי שראה ושתק, שותף. מי שהבין מה קורה ושתק, שותף. מי שלקח והעביר, שותף. מי שהיה אדיש, שותף. מי ששיקר, שותף. מי שפעל להסתיר, לטייח ולזלזל במשפחות לאורך עשרות בשנים, שותף מלא לפשע הנורא הזה”.
עד מתי תמשיכו במאבק המתיש?
“אנחנו נמשיך לחפש את רפאל ואימא תמשיך לראות אותו עומד, מושיט אליה ידיים וקורא לה ובוכה, קחי אותי”.

מה קורה עם פרשת ילדי תימן?

במהלך השנה האחרונה התעורר שוב הדיון הציבורי בפרשת ילדי תימן מזרח ובלקן. בני הדור השני והשלישי בעיקר, הם אלו שמובילים את המאבק לחשיפת האמת וההכרה בפרשה, עם עמותות כמו עמר”ם ואחים וקיימים, עיתונאים כמו רינה מצליח שלקחה על עצמה להעלות את הנושא לסדר היום, ואף קמה וועדה מיוחדת בכנסת, בראשותה של חברת הכנסת נורית קורן.
באמצע 2016 עלה עניין ילדי תימן לדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, והוקמה שדולה למען חקר האמת בפרשה, בראשות ח”כ נורית קורן. בשיתוף פעולה עם חברת My Heritage הוקם מאגר גנטי של משפחות ומאומצים.
בנובמבר 2016 החליטה הממשלה להתיר את פרסומם של חומרי ועדת כהן-קדמי, שהיו אמורים להיות חסויים עד שנת 2070. נקבע שכל החומר יפורסם באתר האינטרנט של ארכיון המדינה, למעט פרטים העשויים להביא לזיהוי המאומצים, המאמצים וההורים הביולוגיים, מידע רפואי, מידע בענייני רווחה, מידע שאין בו עניין ציבורי הנוגע לפרשה, או שהפגיעה בפרטיות שבפרסומו עולה על העניין הציבורי שבפרסום, ומידע אשר גילויו עלול לפגוע בביטחון המדינה.
לגבי נעדרים שהוועדה הגדירה כ”עלומים”, יפורסם המידע המצוי בתיקם, כולל מידע רפואי ומידע על רווחה, אלא אם המשפחה סירבה לפרסמו. בעקבות זאת, הושק ב-28 בדצמבר אתר אינטרנט ייעודי, שהוקם על ידי ארכיון המדינה, ובו נחשפו הפרוטוקולים של ועדות החקירה, אלפי תיקים ומסמכים.
בחודש יוני 2017 ארגנה עמותת עמר”ם בירושלים הפגנה, בדרישה להכיר בהיעלמות הילדים ולטהר את שמו של הרב עוזי משולם. אדי גל

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>