19.04.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

גירל פאואאר

היא אוהבת לגלוש בים עם מצנח, לטייל, להתקדם, היא חולה על העבודה שלה. אז מה הפלא שהאמביציה שלה מובילה אותה קדימה לעוד ועוד מקומות. אבל מי שמכיר את המצב שלה כאשת עסקים ובעלת חברה, יתקשה להאמין כי רק לפני חמש שנים היא הייתה במקום שונה לגמרי. קבלו את טלי קאופמן, מנכ”לית ובעלת מפעל “סימטל ציפויים”, שאומרת: “ידעתי ימים קשים ובלילות לא ממש הצלחתי להירדם. למעשה, במשך כל שעות היום הייתי עסוקה בעיקר במחזור הלוואות ולקיחת הלוואות חדשות, כדי לאפשר לעסק שכבר צבר חובות כבדים, לשרוד חודש אחר חודש”

מאת: אדי גל , 25 בנובמבר 2016

לחברת “סימטל ציפויים” בבית זרזיר, בעמק יזרעאל, בבעלותה של טלי קאופמן, יש מוצר ייחודי בישראל: ציפוי פארילן חזק ואמין, המתאים לתעשיות המתקדמות בכלל ולתעשיות הרפואה המתקדמת בפרט. הבעיה, עד לפני חמש שנים לפחות, הייתה שאיש לא ממש הכיר את המפעל ואת המוצר. ההכנסות היו של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש, רווחים לא היו, והמינוס בבנק? רק הלך וטפח.

התחילה הכל מאפס

טלי קאופמן ידעה ימים קשים ובלילות היא לא ממש הצליחה להירדם. למעשה, במשך כל שעות היום היא היתה עסקה בעיקר במחזור הלוואות ולקיחת הלוואות חדשות, כדי לאפשר לעסק שכבר צבר חובות כבדים, לשרוד חודש אחר חודש.

צילום: ריקי בקסיס

ואז, ממש במקרה, בעקבות שיחה עם חברה שלמדה איתה והתמחתה בנושאי שיווק, במיוחד דרך האינטרנט, היא החליטה לשנות לגמרי את מערך השיווק, לעבוד דרך אתר הבית ששודרג משמעותית, וראו זה פלא, השמיים הם הגבול. ההשקעה באתר חדש השתלמה ותוך שנה וחצי הגירעון נסגר. במקביל, נסגרו יתר החברות שעסקו בייצור אותו ציפוי בישראל. ולכן, היא רכשה את המכונות שעברו בזה אחר זה למפעל בבית זרזיר, שהתחיל כבית מלאכה עם 2-3 עובדות ומעסיק כיום כ-30 עובדות, פלוס מינוס, תלוי בעונה ובכמות ההזמנות. והעסק הגדול הזה מנוהל בעצם בידי אישה אחת, טלי, שאומרת: “אין לי מנהל שיווק, אין לי מנהל ייצור. המפעל זה אני, עוזרת אישית ועובדות ייצור. אנחנו עושות הכל והעסק מתנהל גם כשאני לא בארץ שבועיים. יש לי קבלני חוץ שעוזרים לי בשיווק, נותנים לי שירותי רואה חשבון ועורכי דין, אבל פה זה רק אני והבנות. יש לנו כאן עובדות בדואיות, ערביות, מוסלמיות ויהודיות ממגדל העמק. והעסק הולך נפלא”.
את מעסיקה רק נשים בגלל אידיאולוגיה?
“יש כאן נשים כי נשים הן מולטי טסק. אני מדברת עם עובדת ואומרת לה תעשי זה וזה וזה, אז הכל נעשה, בלי בעיה. אני גם לא אוהבת לחפור. לחזור מיליון פעם על ההוראות, להתקשר לראות מה נעשה. אני מאמינה שהעובדות שלי יעשו את מה שצריך. ואילו גבר יגיד, אחרי משימה אחת, רגע, תני לסיים ואחר כך נעבור הלאה. לי אין זמן לזה, אני כל הזמן חייבת להתקדם, לעשות דברים, להשלים דברים. ועם נשים זה מתבצע הרבה יותר מהר”.
מהירות המחשבה ומהירות החיים מלווים את טלי כנראה מהילדות. היא הבת הקטנה במשפחת קאופמן, נולדה וגדלה באזור הקריות. האב הוא בעל מוסך והאימא חשבת. אחיה הגדול הוא איש נדל”ן שעסקיו חובקי עולם.
בשיחה שאני מקיים איתה השבוע, היא מספרת לי שמגיל צעיר היא לא ממש אהבה ללמוד ועסקה בעיקר בספורט. תחילה שחייה ואחר כך טריאטלון. “למדתי באורט ביאליק, אבל לא ממש אהבתי ללמוד, אהבתי בעיקר ספורט ולכן הייתי פעילה בטריאטלון, כשזה עוד היה ספורט שבודדים בלבד עסקו בו. זה משלב שחייה, רכיבה על אופניים וריצה. תמיד הייתי מלאת אנרגיות, תמיד חיפשתי אתגרים. ומצאתי את זה בספורט. מגיל צעיר התחברתי לספורט אקסטרים ועד היום אני עוסקת בזה. אני מאוד הרפתקנית, מאוד. אני גולשת עם מצנח (קייט סרפינג) ועושה המון ספורט. כל הזמן צריכה אקשיין, כל הזמן”.
טלי ממשיכה במונולוג הקולח שלה והיא בלתי ניתנת לעצירה: “בצבא הייתי במסלול לא ממש עם אקשיין, הייתי בקרית בחיל האוויר”.
אחרי הצבא היא טסה לקנדה, תוך כדי שהיא מנצלת את האזרחות הקנדית שלה, כדי ללמוד רפואה. אבל לאחר שנה וחצי החליטה שזה לא זה, חזרה לארץ ולמדה לימודי הנדסה ברופין.
למה דווקא הנדסה?
“כי אני גרועה מאוד בלימודים הומאניים, זו הסיבה. כשסיימתי את הלימודים, התחלתי לעבוד בחברת היי טק בבני ברק. הייתי מהנדסת תכנות, עסקתי בפיתוח. אבל כל הזמן ידעתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי. איך שהוא הגעתי לכאן, לעמק יזרעאל, לבית המלאכה שייצר את הציפויים האלה. זה היה בית מלאכה קטן מאוד, עם עובדים בודדים. אני הייתי מהנדסת המפעל, אבל המפעל נקלע לקשיים ולבסוף עבר לכינוס נכסים”.

דו קיום במפעל

טלי, שמאוד האמינה במוצר של החברה, הפכה בשנת 2006 לבעלים ולמנכ”לית החברה, כשזו עדיין הייתה קטנה ושכנה במבנה קטן בבית זרזיר.

צילום: ריקי בקסיס

“סימטל ציפויים” הינו מפעל שמייצר ציפוי פולימרי דקיק ובלתי נראה לרכיבים אלקטרוניים, שמבודד אותם מהסביבה החיצונית העוינת. טלי החליטה להעביר את מרכז חייה לעמק יזרעאל, ומאז היא מתגוררת בשמשית. “העמק הוא הכל עבורי. ילדיי נולדו פה, כאן קבעתי את מושבי. כאשת עסקים בחרתי להקים את מפעל חיי עליו גאוותי. אני אוהבת לדבר על המפעל, הוא מאפשר לי להגשים את מה שאני מאמינה בו: נשים בעסקים, נשים בניהול, שילוב נשים בעבודה, ואולי הסוד לדו קיום בשלום”.
ראוי לציין כי, אחרי תקופה קשה המפעל החל להמריא בשנת 2011 ואז נוספו מכונות למפעל. ולכן, קאופמן הייתה זקוקה לעובדים שיפעילו אותן. אז במקום לעשות מה שכולם עושים, לרוץ לחברות השמה, היא בחרה להביט מסביב, מתחת לאף שלה. את העובדות הראשונות שהיא קלטה היא גייסה מהאזור הקרוב לה, מהכפרים הבדואים. מדובר בנשים בנות הישוב. “מהר מאוד זיהיתי את הערך המוסף שבהעסקת נשים מהמגזר. באמצעות עבודה בחגים יהודים, הן אפשרו לי כושר ייצור וגמישות ניהולית רבה יותר. כמו כן, קרבתן למפעל סייעה לי לתת מענה במצבי חירום ואני הרווחתי שקט נפשי”. עד מהרה באו נוספות בעקבותיהן והמפעל החל לצמוח.
למעשה נתת להם פרנסה, מה שלא היה להן קל להשיג.
“ביישובים הבדואיים אין כמעט חברות או משרדים שביכולתם לקלוט נשים. כששכרתי אותן לעבודה, לא ממש הבנתי שזהו תחילתו של תהליך, שהבנות תעבורנה יחד איתי. לנשים הללו אין פתרון תעסוקתי אחר בתוך היישוב, לרוב, נשים שמצליחות להשתלב בכוח העבודה בתוך המגזר, נתקלות באפליה על בסיס מין ולאום. הנשים הללו הצטרפו באמצעותי למעגל העבודה והן מהוות היום נדבך חשוב ביותר בכלכלת התא המשפחתי. השפעתן בתוך המשפחה גוברת והביטחון העצמי אותן הן מקרינות אל תוך המעגלים המשפחתיים הפך די מהר לשיחת היום בשבט ובכפר, והפכה לגורם מייצב חברתית”.
כיום זהו מפעל של נשים, שילוב בין-מגזרי, יהודי שכולל יהודיות חילוניות לצד דתיות, אשכנזיות לצד מזרחיות, ובדואי, סמל אמיתי לדו קיום. “אם בתחילה חששתי מהתנגשות בין תרבותית, מהר מאוד החשש התבדה והתפוגג”, אומרת לי טלי.
כשאני מנסה לבחון מה בדיוק הן עושות במפעל, אני מבין כי מדובר בתהליך יצור שמצריך דיוק, מיקוד וריכוז לאורך זמן. “מסתבר”, כך גורסת טלי, “שזו בדיוק המשימה שנשים מסוגלות לבצע טוב בהרבה מגברים. וככה, כור ההיתוך הזה גדל. הימרתי על היתרונות שבמין הנשי וזה עבד. לנהל עובדות נשים זה אתגר בפני עצמו, אצל נשים החלק של הרגש הוא דומיננטי יותר. אם תדע לרתום אותו לאפיקים נכונים, תקבל עובדת מסורה, מלאה בלהט ונאמנות למקום העבודה, עובדת שההכרה מהווה תגמול בפני עצמו ולא רק הבונוס הכספי”.
ואין מתחים על רקע לאומני בין העובדות?
“היו תקופות יתר מתוחות, אבל בגדול הן מסתדרות מצוין. הסינרגיה בין העובדות טובה מאוד ורואים בתוצאות”.
טלי היא אימא לשני תאומים בני עשר וחצי, ועוד ילד בן 3, שמתוקף תפקידה כבעלת מפעל ומנכ”לית, נאלצת להיעדר במשך שעות רבות מהבית.
עד כמה קשה לתפקד כאימא וכבעלת מפעל והמנכ”ל שלו?
“האמת שזה בכלל לא קל, אבל למזלי יש לי המון עזרה. יש מטפלות וההורים עוזרים וגם זוגי לשעבר מאוד עוזר, מאוד. יש לנו יחסים מצוינים וגם יש לי ילדים מצוינים. זכיתי בילדים כאלה והם משיבים לי אושר ושמחה בחיים”.
ומה מניע אותך כל הדרך להצלחה?
“אמביציה, להצליח, להתקדם. לא כסף. אני נהנית לשים חותמת שלי על דברים, נהנית מהעניין שבעבודה שלי. נהנית לעשות דברים, פשוט נהנית. וגם נהנית מאוד מהחיים”.
להיכן את רצה היום?
“לכיוון הודו. זה שוק ענק עם תעשיות מתפתחות ענקיות. והביקוש למוצר שלי הוא ענק. אני במו”מ להקמת חברה בהודו, שתייצר את הציפוי הזה, בקנה מידה הרבה יותר גדול. מי שעוזר לי בהליך הזה, היא חברת PWC. יש לי שם חברה טובה, רואת חשבון, שלהבת סגל, שעוזרת לי במהלך הזה”.
ראוי לציין כי, טל נתנה חסות באולימפיאדה האחרונה, לשייטת גיל כהן, שייצגה את ישראל, והיא תמשיך לתת לה חסות גם לקראת האולימפיאדה הבאה. “גיל מסמלת את העצמה והנחישות שבכוח הנשי, היא סמל לחתירה למטרה, ולאותן תכונות שהופכות נשים לבחירה הראשונה שלי לעבודה”.
את כבר יודעת איפה את רואה עצמך בעוד עשר שנים?
“מסודרת, מחייכת, עושה מה שטוב לי, רק מה שטוב לי. מצליחה להגיע למצב שהמפעל, או המפעלים שיהיו לי, יתפקדו מעולה גם בלעדי. ואני רוצה לבלות הרבה שעות בים, זה בלי ספק”.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>