20.10.17

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

החיים בעקבות גלעד

מייקי דום שגדל בטורונטו קנדה, היה בן 11 כאשר גלעד שטורקמן ז”ל, מתמרת, שהיה לוחם בחטיבת 7 נפל במלחמת לבנון השנייה. גלעד, שהתארח בעת הטיול הגדול אחרי הצבא בבית משפחת דום והיה לסוג של אח גדול עבור מייקי, היווה השראה לילד שהחליט שבע שנים אחרי המלחמה לעלות לארץ, התגייס לשריון ושירת בדיוק באותן פלוגות כמו שטורקמן ז”ל. אדי גל שוחח איתו השבוע, וניסה להבין מה מניע אותו לחיות בישראל. “יש לי פה חברה, לוחמת בעוקץ, היא גם בתהליך של עלייה. לאט לאט, אנחנו בונים פה בית”, הוא אומר

מאת: אדי גל , 16 ביוני 2017

אוריאל דום, ישראלי שמתגורר בטורונטו, טייל להנאתו ברחובות העיר יחד עם בנו מייקי, עד שלפתע מודעה קטנה על בחור ישראלי שרוצה לתת שיעורים בעברית, תפסה אותו באחת.
זה היה בשנת 2013, האב פנה לבנו מייקי, ואמר: “הנה מישהו שיכול ללמד אותך עברית”. מייקי לא כל כך התלהב מהרעיון, הוא דיבר לא רע עברית ולכן לא רצה מורה נוסף לשפה. אבל אז אמר האב, כי המורה בטח היה חייל בשריון ומייקי יתחבר אליו.
אמנם 14 שנים חלפו מאז, אבל מייקי זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול: “ידעתי שאבא מבלבל בשכל וסתם אמר שהמורה חייל במילואים, אבל למרבה הפלא הוא צדק, ניחש נכון”.
פרט, נמק והסבר.

צילום: ארכיון "כוכב"

“גלעד שטורקמן היה מפקד בחיל השריון, קצין. הוא התחיל ללמד אותי עברית. החיבור היה מיידי ותוך זמן קצר הוא עבד לגור איתנו, למעשה הפך לעוד בן משפחה. התאהבנו בו, אימצנו אותו והוא גר אתנו כמה חודשים”, סיפר לי מייקי בראיון שקיימתי איתו השבוע.
אם הכל היה כל כך טוב, למה הוא נשאר תקופה קצרה?
“הוא היה בטיול הגדול אחרי הצבא, היה בדרך לדרום אמריקה. אבא סידר לו באמצעות הקשרים שהיו לו, שיסתובב בברזיל עם רכב משוריין. הוא היה מבסוט עד הגג, עשה חיים שם. ואנחנו שמרנו על קשר עמו, עד שקרה הגרוע מכל בעת מלחמת לבנון השנייה”.
איזה זיכרון מיוחד יש לך מאותה תקופה?
“הוא אהב מוסיקה. מאחר ואנחנו משפחה מוסיקאלית, אז ניגנו יחד איתו. גלעד ניגן על פסנתר וגיטרה, גם אבא שלי ניגן פסנתר, אימא בכינור. היה ממש כיף”.

חיבור מיוחד לישראל

מייקי הוא הבן הצעיר במשפחת דום, יש לו עוד שלוש אחיות גדולות ממנו. אביו, אוריאל, נולד בישראל ועזב את הארץ, עם הוריו, כשהגיע לגיל 16, תחילה לצרפת אחר כך לארה”ב.
אוריאל למד באוניברסיטת קולומביה והחל לעבוד כמדען בנאס”א. אמו, אלישבע, שנולדה בקנדה, היא מורה למוסיקה ויש לה בית ספר למוסיקה בטורונטו, לשם עברה המשפחה בהמשך.
בשיחה אני נחשף לפועלו של אוריאל, שהיה מעורב בפרויקט אפולו ולמעשה הוא האדם שחישב את מסלול חזרתם של האסטרונאוטים לארץ, לאחר הנחיתה על הירח.
ראוי לציין כי, אוריאל התגייס לצבא ההגנה לישראל כשהגיע לגיל 28, לחיל האוויר. הוא עבר מסלול של מתגייסים מבוגרים, שכלל הכשרת לוחם, שערכה כשמונה חודשים. לאחר מכן חזר לקנדה, אך בכל שנה הוא שב לישראל, כדי לשרת חודש מילואים עד גיל 55, למרות שזה אילץ אותו להשאיר את ילדיו ואשתו לבד במשך חודש. “אבא היה ציוני ואהב את הארץ. לא משנה מה היה, כל שנה הוא היה טס לשרת את המולדת”, מספר לי מייקי. אגב, בשנות ה-60 לחייו חלה האב בסרטן ולא יכול היה לשרת יותר במילואים, אך בכל זאת התנדב בארץ למד”א. “הוא תמיד אהב לתרום ולעזור, לא משנה איפה”, אומר מייקי.
השבוע שיחזר מייקי את מסלול חיי אביו: “באמצע התוכנית אפולו, פרצה מלחמת ששת הימים ואבא נסע מיד לארץ כדי להתגייס. הוא שירת בנ”מ ובמילואים שירת יותר כלוחם חי”ר לכל דבר. אבא עשה מילואים כמעט עד מותו, הוא היה מאוד מחובר לישראל וגם עזר בפיתוח שני הלוויינים הישראלים, עמוס ואופק”.
איך זה השפיע על חיי המשפחה?
“אנחנו נסענו איתו לארץ לפחות פעם בשנה, לפעמים פעמיים בשנה. הוא גם עשה מילואים וגם סייע לחייל האוויר, כך שהיינו פה לא מעט זמן”.
זה השפיע על ההחלטות שלך ככל שהתבגרת?
“לא מזמן הסתכלתי על מיילים שקיבל מהמון אלופים בצבא. הוא רצה לתרום ותרם הרבה לישראל, עשה הכל בהתנדבות. המון. מגיל צעיר היה ברור לי שמתישהו גם אבוא לעשות צבא בישראל, אבל לא ידעתי מתי”.
עם הזמן הפסיק האב לעבוד עבור חיל האוויר, אבל המשפחה המשיכה לבוא לארץ. וגם, הקשר עם גלעד נמשך כל השנים האלה. בעת הביקורים היו בני משפחת דום נפגשים עימו. מנגד, גלעד החל לעבוד אז כדייל באל על, וגם הוא נחת לא מעט בבית משפחת דום בטורונטו.
ואז פרצה מלחמת לבנון השנייה. “גלעד עמד לטוס לניו יורק והתעניין אם הגדוד שלו גויס כבר. אמנם מפקדיו אמרו לו שיוכל לטוס, אבל מייד עם הנחיתה קיבל צו 8. אמרו לו פתאום שמינו מ”מ אחר במקומו והוא לא צריך לחזור. אבל הוא התעקש, צלצל לכל העולם וגם סידר שאל על יטיסו אותו לארץ באופן מידי. והוא חזר למלחמה”, משחזר מייקי.

התמודדות עם השכול

גם אביו של מייקי טס מייד לארץ, עם תחילת המלחמה. הוא התנדב שוב, הפעם לשרת במד”א, בתחנת מטולה. וזאת, למרות שהיה כבר בן 65 וחולה סרטן. בבית משפחת שטורקמן, בתמרת, פגש אוריאל את גלעד. הם ישבו על אבטיח וכוס בירה, לפני ששניהם עלו לצפון. גלעד נכנס לשתי גיחות ללבנון ובשנייה נפגע הטנק שלו מטיל נ”ט. חבריו חילצו אותו, אבל הוא לא שרד.
מייקי: “היינו בדרך הביתה, אני והאחיות שלי. בדיוק חזרתי ממחנה קיץ. זה היה ב-9 באוגוסט, שבוע לפני סוף המלחמה. אימא חיכתה לנו בחוץ, אמרה לאחיות להיכנס ואמרה לי תישאר, אני רוצה לדבר איתך. הייתי בטוח שזה אבא, שקרה לו משהו. הוא היה חולה באותה עת. האמת שתמיד חששתי שמשהו יקרה לאבא, לא חשבתי שיקרה משהו לגלעד. אבל אז היא סיפרה לי שזה לא אבא, זה גלעד, שהוא נפל בקרב. הייתי בשוק, מבחינתי איבדתי אח. לא פחות. גם אבא נפגע קשה. הוא היה בארץ, ישב שבעה עם המשפחה בתמרת. עבורו גלעד היה כמו הבן שלו בדיוק. רציתי לנסוע מייד, אבל אבא לא הסכים. הייתה עוד מלחמה, הייתי בסך הכל בן 11. הכאב היה גדול”.

גלעד (ז"ל) מייקי ואביו בחופשת סקי בקנדה צילום: ארכיון "כוכב"

למרות הפרידה הכל כך כואבת מגלעד ז”ל, הקשר עם משפחתו נשמר. משפחת דום המשיכה להגיע תדירות לארץ, אוריאל המשיך לעשות מילואים ולהתנדב. אחר כך המחלה החמירה והוא הפסיק לשרת. לבסוף הוא נפטר, לפני כחמש שנים. במשך כל השנים האלה מייקי נסע איתו וגם שמר על קשר עם הוריו של גלעד: רוחל’ה, מיכה ושלושת אחיו.
בשנת 2014 החל מבצע צוק איתן, ומייקי, כמו אביו בזמנו, נסע להתנדב בארץ, במושב מסלול בעוטף עזה. הוא נשאר בארץ במשך כל המבצע ואחר כך חזר לקנדה, החל לעבוד בחברת גידור ותכנן את לימודיו. הוא קיבל הצעות עבודה טובות, אבל אז החליט לעזוב הכל, לחזור לארץ ולהתגייס. מייקי: “זו לא הייתה התקופה הכי טובה בשבילי להתגייס. היה לי קשה לעזוב הכל, עבודה, אפשרויות, את אימא ואת המשפחה ולבוא לארץ להתגייס. אבל ידעתי שזה מה שצריך לעשות. תמיד חשבתי שאתגייס, אבל אין ספק שמותו של גלעד נתן לי עוד מוטיבציה. רציתי להתגייס לאחת הסיירות. הייתי בכושר טוב, השתתפתי בטריאתלון. אבל אז ירד לי הפרופיל ולבסוף הגעתי לשריון”.
במקרה לגמרי הגיע מייקי לחטיבה 7, לגדוד 75, הגדוד בו שירת גלעד. גם במילואים משרת מייקי באותו גדוד כמו גלעד, ובעצם עשה מסלול לגמרי זהה: קורס מפקדי טנקים, שירת כלוחם במשך שנתיים ומאז משרת במילואים.
עד כמה השירות היה קשה?
“לא קל לשרת כחייל בודד בארץ, אבל אני זכיתי לתמיכה ממשפחתו של גלעד, שלמעשה אימצה אותי בעת השירות פה. גרתי אצלם כל השנים, היה לי יותר תמיכה מכל חייל בודד. הייתה לי מוטיבציה בגלל גלעד ואבא, לכן היה קל יותר. קורס המפקדים היה מאוד קשה, לא ישנים ועובדים קשה מאוד, כמעט ולא יוצאים הביתה, אבל עברתי אותו”.
עד כמה השירות דמה למה שאביך סיפר לך? עד כמה היה דומה למה שאתה דמיינת?
“בכלל לא דמה. אבא סיפר לי סיפורים, על הצחוקים שעשו בשנות ה-60 וה-70. כן, זה עדיין קיים, גם שטויות שעושים ובירוקרטיה. אלה היו סיפורי הילדות שלי, על זה גדלתי. אבל במציאות הדברים, בגדול, היו אחרים לגמרי. השירות לא דמה למה שחשבתי שיהיה, אבל למרות זאת אהבתי מאוד את השירות שלי”.
עד כמה ההיכרות עם גלעד השפיעה על ההחלטה שלך להתגייס?
“בזכות הסיפור שלו התגייסתי בזמן הכי לא אופטימאלי בחיים שלי, תקופה הכי לא מתאימה. זה דרש ממני הרבה כוח ואנרגיה לעזוב את קנדה, את אימא, לעזוב הכל ולבוא לכאן. ההיכרות איתו העניקה לי רצון ומוטיבציה לעשות את זה. ללא קשר להיכרות עם גלעד, הייתי מתגייס, אבל אולי בתקופה יותר נוחה בשבילי”.
עד כמה משפחתו בתמרת הייתה שם בשבילך במשך השירות?
“כבר כשהגעתי לארץ להתגייס, תחילה במחווה אלון, הם קיבלו אותי. סידרו לי חדר בקיבוץ בעמק, גניגר לדעתי, אבל לא גרתי שם בכלל. רק אצלם. האמת שבמשך שנים גלעד אמר להם שיום אחד אבוא להתגייס כחייל בודד והם יצטרכו לאמץ אותי, וזה בדיוק מה שקרה. הייתי בא בכל סוף שבוע לתמרת. הוריו, רוחל’ה ומיכה היו כמו הורים עבורי, ושלושת אחיו כמו אחים שלי”.
מיד לאחר השחרור החל מייקי ללמוד באוניברסיטה עברית, יחסים בין לאומיים ומדע המדינה, במסגרת מלגה מיוחדת שמיועדת לחיילים בודדים. מייקי: “זו מלגה מעולה, מאפשרת לך ללמוד ולהתקיים בכבוד. בודדים זוכים לקבל אותה, מאוד קשה להתקבל, 10% מהמגישים מקבלים אותה. התמיכה המלאה הזו נועדה כדי שנישאר בארץ ולי היה מזל לקבל אותה. זה מאפשר הרבה דברים, בזכות המלגה אני יכול להרשות לעצמי לחיות בארץ”.
איפה אתה רואה עצמך בעוד עשר שנים?
“שאלה טובה מאוד. יש לי פה חברה, לוחמת בעוקץ, היא גם בתהליך של עלייה. לאט לאט, אנחנו בונים פה בית, יש לנו דירה. אנחנו מתחילים לבנות את החיים שלנו פה, וזה מה שנעשה בטח גם בעוד עשר שנים”.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>