19.04.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

החיים והמוות ביד הלשון

כתב המלחמות המוכר ביותר בישראל, איתי אנגל, הגיע בשבוע שעבר ל”מרפסת” ברמת ישי. במשך יותר משעתיים הוא ריתק את הקהל הרב שהגיע למקום, בהרצאה על נושא שרוב הנוכחים לא ידעו עליו כמעט דבר, והאמת שגם לא ממש רצו לדעת - המלחמות הנוראיות במרכז אפריקה. לכאורה, מדובר במלחמה רחוקה שלא שייכת לנו, אבל זה גרם לקהל (לשם שינוי) להקשיב, להשכיל ולא רק להתווכח. מה קרה בין שבט הטוטסי לשבט ההוטו? ואיך כל זה מתקשר לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בעין הסערה

מאת: אדי גל , 24 בפברואר 2017

עיתונאים וחוקרי תקשורת מנסים במשך דורות לקבוע את הנוסחה המנצחת שתפצח את טעם הקהל, ולקבוע: זהו סיפור שכולם יקראו וזהו סיפור שממש לא. החוקרים הרכיבו אין ספור מודלים, שבאמצעותם אפשר לשקול כל מידע ועד כמה בסופו של דבר יש לו סיכוי להבשיל לידיעה עיתונאית. כמו כן, אילו חומרים לא יגיעו כמעט אף פעם לעמודי החדשות, או למהדורות המרכזיות. לפי אחד המודלים האלה, שניסחו לפני עשרות שנים שני חוקרים סקנדינבים, גלטונג ורוגה, פרסום או אי פרסום מידע קשור בקרבה התרבותית של העיתונאי לנושא הסיקור.

צילום: עדי הפקות

קרי, רצח מזעזע בלוס אנג’לס יש לו הרבה יותר סיכוי להופיע במהדורות החדשות, מאשר רצח בקיגאלי, בירת רואנדה במרכז אפריקה, למי שאינו יודע. ולכן, העיתונות בארץ דיווחה בהרחבה על רעידת אדמה עם קצת מעל 100 הרוגים בקליפורניה, אבל כמעט ולא דיווחה על רצח עם נוראי, שגבה מיליוני קורבנות במרכז אפריקה. ועוד יותר מעניין הוא, שגם היום, מעשה הזוועה ממשיכים להתרחש שם על בסיסי יומי: רצח, אונס אכזרי כשיטה, ניצול ילדים קטנים כלוחמים במלחמה שאיש ממש לא מבין את הסיבות שלה. אבל כנראה, שאיתי אנגל, כתב מלחמה של התוכנית “עובדה” בערוץ 2, שדומה כי היה בכל זירת קרב אפשרית על פני הגלובוס, לא היה בשיעור התקשורת בו לימדו את המודל של שני החוקרים מצפון אירופה. הוא הצליח במשך שעתיים לרתק קהל במזרח התיכון, על מלחמה נוראית במרכז אפריקה. אין ספק, שבירה טוטאלית של המודל התקשורתי והוכחה שסיפור, כשהוא מסופר בצורה מעניינת ואנושית, מצליח לרתק את הקהל גם אם הוא מתייחס לאזור שלכולנו לא אומר דבר.

 

קו השבר, באירופה

 

פאב “המרפסת” ברמת ישי פתח החורף בסדרת הרצאות, אליהם מוזמנים עיתונאים ומרצים מהשורה הראשונה בישראל. אבל, בעוד שרוב המרצים נוגעים בנושאים אקטואליים, שיש להם קשר ישיר למה שהקהל חווה בישראל, אנגל הלך למחוזות רחוקים ונגע בנקודה כואבת שאין כמותה: איך העולם בעידן המודרני, שהידע עובר במהירות מקצה העולם עד קצהו השני, עוצם עיניים ולא מתייחס כלל למה שקורה במדינה ענקית כמו קונגו, שמדממת כבר שנים ומתנהלת בה מלחמה בה נספרו כבר יותר מחמישה מיליון הרוגים. סבל ורוע שאיש בעולם המערבי, העולם שלנו, מקדיש להם תשומת לב מינימאלית אפילו. כלום.
לפני כמה שבועות הופיעה ב”מרפסת” העיתונאית לוסי אהריש, שנגעה בנקודות הכי כואבות בחברה הישראלית, היהודית והערבית גם יחד. גם אני ישבתי בקהל ונחשפתי לשסעים בחברה מהזווית שהציגה אהריש, בזה אחר זה. השסע בין יהודים לערבים ישראלים, בין הערבים לבין עצמם. היא לא חסכה ביקורת והציגה תמונה קשה על החוויה הישראלית, תמונה שלא השאירה את הקהל באדישותו, שידע להגיב בשאלות נוקבות והערות ביניים גם. אבל אנגל, בחר ללכת הכי רחוק שאפשר מהחוויה הישראלית. בהרצאתו המרתקת הוא התרכז במלחמה שרובנו שמענו עליה משהו, אבל לא הרבה מעבר.
ייאמר מייד, אמנם מדובר בהרצאה ארוכה, לפרקים מעייפת, אבל האווירה במקום עושה את שלה והנוכחים נסחפים למסע מרתק שגובר על כל שעמום, אם היה כזה למישהו. אנגל פתח את ההרצאה שלו בסקירה היסטורית: בתחילת הקולוניאליזם ביבשת אפריקה, יבשת שחולקה באופן הכי שרירותי בעולם בין מעצמות אירופה דאז. במצגת הוא המחיש איך אנגליה לקחה חלק, צרפת חלק אחר, בלגיה הקימה קולוניה ענקית במרכז אפריקה, בקונגו, ואפילו פורטוגל הקטנה תפסה נתח ביבשת השחורה. בשפתו הציורית העביר אנגל את ההתפתחויות המשמעותיות שהיו ביבשת השחורה, ואת הקביעה שהשתרשה אז שמדובר בשני יצורים שונים: האדונים, השליטים האירופאים הלבנים. והמשרתים, קרי העבדים השחורים האפריקאים. “ילדי אפריקה חשבו שמדובר ביצורים שונים לגמרי, יצורים עילאיים שאי אפשר לפגוע בהם. הם הבינו שהלבנים עשירים, מצליחים ומצליפים. ‘הם משהו אחר לגמרי מאיתנו’, זו הייתה המחשבה בקרב תושבי אפריקה עד מלחמת העולם הראשונה”, סיפר אנגל, שלדבריו, באותה מלחמה גויסו תושבים מהמושבות להילחם בקרבות באירופה. הם נשלחו למקומות הכי מסוכנים, אבל שם הם גם ראו לראשונה לבנים שנפגעים ונהרגים, לבנים שאינם עשירים, אלא בשר ודם כמותם. וזה לדבריו, היה קו השבר.
כשהוא נהנה מהקשבה מלאה, בלי קריאות ביניים או הערות, ותוך שימוש בציוד מינימאלי, המשיך אנגל לתאר את ההיסטוריה האפריקאית ע”ג מסכי ענק, משלב ההשתחררות של מדינות אפריקה, מעול המעצמות הזרות. “אחרי המלחמה החלו המעצמות לשחרר את המושבות שלהם. זה התחיל באסיה, ואנחנו דוגמה לכך, מיד לאחר המלחמה. זה המשיך באפריקה, בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. בזו אחר זו, השתחררו מדינות אפריקה לתוך עולם דו קוטבי, של המלחמה הקרה בין בריה”מ לארה”ב, כאשר הקרב היה מי יגייס את המדינות המשתחררות לגוש שלה”.
אנגל תיאר את התהליכים שעברו המדינות השונות בהם קונגו הגדולה (זאיר לשעבר). שם, בסיוע אמריקאי, הודח נשיא ליברלי ומתקדם. לאחר מכן מונה במקומו קצין בכיר, מובוטו שמו, לשלוט על העם במשך עשרות שנים, תוך שיטות נוראיות, כשהוא נהנה מהגנת ארה”ב. יצוין כי בקונגו יש מחצבים של אורנים, יהלומים ועוד, מה שהקנה לה מקום של כבוד אצל המדינות השולטות בעולם שלטשו עיניים לעבר מחצבי הטבע.
במקביל, תיאר אנגל את המתרחש ברואנדה השכנה, בה היה רוב של שבט הטוטסי מול מיעוט של שבט ההוטו. הוא ציין כי בתקופת השלטון הבלגי, הטוטסי (שנראו טוב יותר) חומשו ושימשו נושאי כלים של השלטון שדיכאו למעשה את בני ההוטו (שנראו נחותים וקטנים יותר). כשהגיע עת השחרור, נבחר השלטון של הרוב. ההוטו, שמשך שנים החל לתכנן את הנקמה בבני שבט הטוטסי, על מעשיהם בזמן השלטון הבלגי.
אנגל סיפר איך השלטון עשה שימוש בתחנת רדיו, על מנת לשלהב את ההמונים ולהחדיר בהם את המחשבה כי בני הטוטסי הם בעצם מקקים שיש להרוג אותם, מאחר והם לא בני אדם. “זה היה מתוכנן לפרטי פרטים”, סיפר אנגל איך זה החל. “הטרנזיסטור היה הכלי הפופולארי ולכן בתחנת הרדיו החלו לשדר את השירים הטובים ביותר, כך הם סחפו את המאזינים. אט אט הם גם שתלו מסרים בין השירים, מסרים שבאו לידי ביטוי ביום פקודה. ואז, לאחר התנקשות בראש הממשלה, החל רצח העם האכזרי ברואנדה, כאשר תוך מספר חודשים טבחו בני ההוטו, באכזריות נוראית, את רוב רובם של בני שבט הטוטסי. 800 אלף בני השבט, בסך כמיליון, נהרגו תוך זמן קצר בדרך לפתרון הסופי. והעולם? הביט לכיוון השני.

 

הפגיעה בשרשרת החיים

 

במהלך הרצאתו הקרין אנגל שני סרטים שעשה ביבשת בשחורה, אשר תיארו את הזוועות שם. התמונות היו קשות, קשות מאוד. והקהל המרותק ב”מרפסת”, הביט בהם כלא מאמין. גופות ועוד גופות, ערימות שהזכירו את הצילומים בסוף מלחמת העולם השנייה ממחנות ההשמדה של הנאצים באירופה. זוועות שאפילו קשה לתאר, אבל התמונות של אנגל המחישו לנוכחים את הטבח הנוראי במרכז אפריקה.
אבל באפריקה כמו באפריקה: בסופו של דבר, גולים משבט הטוטסי, שחלקם שימשו כחיילים במקומות אחרים, חזרו למולדת והצליחו להשתלט על רואנדה, למרות היותם מיעוט. הם לא חיסלו חשבונות עם הטובחים, רק עם מתכנני הרצח שברחו לקונגו הסמוכה. וכך, גלשה המלחמה לקונגו, מדינה ענקית שחלקים ממנה שקועים במלחמה אכזרית וחסרת פשרות מאז, מלחמה שגבתה כבר מעל חמישה מיליון קורבנות, והמספר הנורא הזה חלקי בהחלט.
בשלב זה חשף אנגל את שני הסיפורים הקשים ביותר מהמלחמה הנוראית הזו: שימוש בילדים, מסוממים ושיכורים, שהפכו למכונת הריגה נוראית. אנגל, שהיה בכמה מקומות מהמסוכנים בעולם, סיפר כי מעולם לא פחד לחייו כפי שפחד כאשר שהה במחיצת כמה לוחמים בני 11, מסוממים ועם אצבע על ההדק של רובה סער. “פשוט לא היה לי מושג מה הם מתכוונים לעשות, כי לא היה שם כל היגיון. ולכן, זה היה אחד הרגעים הכי מפחידים בחיים שלי”.

צילום: עדי הפקות

התופעה השנייה שהוא תיאר היא האונס השיטתי של נשים במהלך המלחמה הזו. לא רק שאונסים ילדות, נערות ונשים, אלא גם מכריחים אותם ללדת את פרי האונס, כי הם מאמינים שבכך יפגעו בשרשרת החיים של השבט השני, הטוטסי. הסרט של אנגל בנושא הזה הוקרן וגרם להלם בקהל, שלא האמין שבמאה ה-21 עוד מתרחשים דברים כה נוראים על הגלובוס.
ההרצאה של אנגל הסתיימה ללא הפי הנד. אין שלום במרכז אפריקה, אין אופק לשלום, לאיש בעולם עדיין לא אכפת באמת מהזוועות שמתרחבות בחצר האחורית של העולם על בסיס יומי, וגם לא נראה שמשהו ישתנה בעתיד הקרוב או אפילו הרחוק. במיוחד לאור העובדה כי כל מדינה מסתכלת קודם כל על מה שקורה אצלה, וצרות העולם יכולות להמתין.
בסוף ההרצאה, אנגל איפשר שאלות מהקהל, אבל אלה היו בודדות. הקהל רצה לקבל קצת מידע אישי על העיתונאי שמוכר לכולם ככתב הרזה מהטלויזיה, אך הוא סירב בנימוס לדבר על עצמו, ואמר: “רק שאלות על אפריקה”. בסופו של דבר, הקהל שנותר פעור פה הבין היטב את המסר: משהו רע מתרחש בעולם הזה ולאיש לא אכפת. ומה שהיה, הוא שיהיה. אולי בכל זאת גלטונג ורוגה צדקו.

 

כתב המלחמות של ישראל

איתי אנגל נולד ב-6 באפריל 1968. הוא עיתונאי, משתתף בצוות תוכנית התחקירים “עובדה” המשודרת בשידורי קשת בערוץ 2, ומרצה באוניברסיטה הפתוחה על סכסוכים בעולם. את עבודתו העיתונאית החל ב-1989 כעורך חדשות החוץ בגלי צה”ל. בצד סיקור אירועי החוץ השוטפים, הוא ערך והגיש את מגזין החוץ, שלימים זכה ב”פרס מפקד גלי צה”ל”. ב-1993 עבר לחדשות ערוץ 2, גם שם החל את דרכו כעורך חדשות החוץ. כעבור שנה עבר להכנת כתבות דוקומנטריות עבור “אולפן שישי” של יומן חדשות ערוץ 2. מאוחר יותר עזב את חברת החדשות ועבר ל”עובדה”.
חלק ניכר מעבודתו של אנגל הוקדש לסיקור סכסוכים בינלאומיים. ב-1991 יצא לסקר את המלחמה בקרואטיה. בין השנים 1992 ו-1995 נשלח מספר פעמים לבוסניה והרצגובינה, משם העביר דיווחים לגלי צה”ל ולעיתון “הארץ”. על עבודתו זו זכה מאוחר יותר בצל”ש מוועדת פרס סוקולוב. באותן שנים העביר דיווחים מרוסיה, ליטא, לטביה, גאורגיה ואזרבייג’ן, שלאחר התמוטטות ברית המועצות.
ב-1994 נשלח אנגל לרואנדה, לסקר את מלחמת האזרחים שם. ב-1999 סיקר את המלחמה בקוסובו וב-2000 את נפילת סלובודן מילושביץ’ ביוגוסלביה.
בפברואר 2001 עלתה בערוץ 2, במסגרת שידורי קשת, תוכנית הריאליטי “החפרפרת” בהנחייתו. בהמשך אותה השנה, לאחר הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק, יצא אנגל לפקיסטן, ולאחר מכן תיעד את המלחמה באפגניסטן. את מבצע חומת מגן ליווה אנגל ברמאללה, שכם וג’נין. בכל אחד מהמוקדים כיסה את האירועים מנקודת המבט של שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני. מטעם “עובדה” נשלח אנגל ב-2003 לעיראק, כדי להכין סרט על העידן שלאחר נפילת סדאם חוסיין. ב-2004, בעקבות אסון הצונאמי, יצא אנגל לחבל אצ’ה באינדונזיה, שנפגע בצורה הקשה ביותר. בדצמבר 2005 יצא אנגל שוב לעיראק בשליחות “עובדה”, כדי לתעד את ההידרדרות והתוהו ובוהו שהשתלטו על המדינה בשנתיים האחרונות.
בקיץ 2006, בשלהי מלחמת לבנון השנייה, יצא עם גדוד 931 של הנח”ל לפעולה לילית בתוך לבנון. הכתבה שהכין מתארת התקלות של לוחמי הגדוד עם החזבאללה בדרום לבנון. לאחר מכן נסע לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וחזר עם סדרת כתבות “זעקי ארץ אהובה”, המתארת בשלושה פרקים את התופת במדינה. בעקבות ההדים משידור הכתבות, ארגן אנגל עם לירון יוחאי וחברו המוזיקאי עופר קורן, ערב התרמה לפליטי קונגו, בהשתתפות אמנים רבים. המוזיקאי הקונגולזי, ברנרד, שסיפורו הופיע בכתבתו של אנגל, הופיע יחד עם אהוד בנאי.
בדצמבר 2012 נכנס אנגל לסוריה, יחד עם תחקירן “עובדה” אמיר תיבון, כדי לסקר את מלחמת האזרחים במדינה. השניים היו לצוות הטלוויזיה הישראלי הראשון שדיווח מתוך מלחמת האזרחים הסורית.
בדצמבר 2014 נכנס אנגל שוב לסוריה, הפעם כדי להביא סיקור של המלחמה של הכורדים בדאע”ש. התחקיר שלו שודר בתוכנית “עובדה”. שנה לאחר מכן איתי חזר לצפון סוריה, לחבל הכורדי. הוא עקב אחרי הבריחה ההמונית של הכורדים לאירופה, בדגש על ברלין. אנגל סיפר כיצד הכורדים הצליחו לנצח את דאע”ש והתחילו לחזור לצפון סוריה, לביתם, על מנת לבנות אותו מחדש. התחקיר שודר ב”עובדה”.
(מתוך ויקיפאדיה)

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>