20.06.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

החיים מעבר לעדשה

הוא חזר לפני כעשרים שנה למשק לאחר שנים של עבודה כצלם בכמה וכמה עיתונים, בהם על המשמר וידיעות אחרונות. ומאז, הוא מצלם בעיקר את בני הקיבוץ. תחילה את המבוגרים, המייסדים, את אלה שהפכו גבעה מלאת קוצים למקום נפלא. אחר כך עבר לצעירים יותר, ועד היום הוא מתעד את בני העמק. ועכשיו, הוא יציג בגלריה החדשה של הקיבוץ תערוכה של צילומיו, בהמתנה לשמוע מה אומרים נושאי הצילום שלו על עבודתו. קבלו את בועז לניר, חבר קיבוץ שער העמקים. ראיון בקליק

מאת: אדי גל , 23 בדצמבר 2016

כאשר בועז לניר חזר לקיבוצו, שער העמקים, לפני עשרים שנה, לאחר קריירה מפוארת כצלם עיתונות, הוא החל להנציח את בני הקיבוץ שלו. תחילה את המבוגרים, אלה שהפכו גבעה מלאת קוצים בעמק למקום שנפלא לחיות בו. אחר כך את הצעירים יותר, וגם את אלה שעבדו ועובדים בקיבוץ.

עשרים שנה הוא מצלם אותם בסיטואציות שונות, מזוויות שונות. הוא מנסה לתפוס את המיוחד בכל אדם שהוא מצלם, בכל פריים שהוא בונה. ומחר, בפעם הראשונה נושאי התמונות שלו ייראו את עבודותיו, בתערוכה חדשה הנושאת את השם “אילן בצד הדרך” – בגלריה חדשה בשער העמקים – “גלריה העמקים” – עם האוצרת חיה גרץ רן, והוא בהחלט במתח. “קודם כל, חשוב לי שהאנשים בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ יראו את העבודות. זו הפעם הראשונה שאני מציג בקיבוץ תערוכה, לאחר אין ספור תערוכות בארץ ובעולם, אחרי 35 שנות עבודה”.
ואיך זה מרגיש לך, יש פרפרים?
“זה מעניין ולא קל, כי אני לא יודע איך אנשים יקבלו את עצמם בצילום. אני הולך לאנשים מסוימים שאיך שהוא יש לי איתם כימיה ובל נשכח שצילום של אדם, זה סוג של חדירה לפרטיות שלו, כך אני רואה את זה, ובאמצעות הצילום נוצר עימו קשר”.
ומה זה עושה לך ברמה האישית?
“הצילום יוצר בי עניין וסקרנות, הוא ממלא לי את המצברים. עצם ההיכרות עם האנשים והתהליך, יוצר לי עניין. עצם זה שאני חוקר ומצלם, זה סיפוק ענק. אני גם במתח, כי אני שואל עצמי ‘איך הם יראו את זה?’ ואני מתכוון לעבודות שאני מציג, את הצילומים.
מה שרואים מכאן לא רואים משם?
“לפעמים אני רואה באנשים דבר אחד, והם לא רואים את מה שאני רואה. לכן יש מתח ולכן ההתרגשות רבה, במיוחד שאלה האנשים שגדלתי איתם ואני גר איתם”.

שאול מופז תפקד נפלא

בועז נולד בקיבוץ שער העמקים, הילד הקטן במשפחת לניר. הוריו היו בין מקימי הקיבוץ, בני דור המייסדים ששמו את היסודות של הקיבוץ בעמק, לפני שמונים שנה. אביו יצחק, עבד שנים במשרד החקלאות, באגף לשימור הקרקע. הוא גם נשלח מטעם האו”ם לארצות מתפתחות, כמו איראן של אז ותאילנד, לעבוד עם חקלאים מקומיים בנושא שימור קרקע. אימו פאניה עבדה בגן הירק של הקיבוץ ואחר כך בהנהלת חשבונות, כמו כן סרגה בגדים. לבועז יש אח גדול (משה) ואחות גדולה (לליב) והוא תוצר של החינוך הקיבוצי של אותן שנים. “הייתי ילד רגיל, אוהב ספורט, אוהב לשחק, לא אוהב לשבת בבית. גדלנו ביחד, בבית ילדים. זו הייתה תקופה מאוד יפה. אמנם יש היום אנשים ש’יורדים’ על החינוך המשותף, אבל לדעתי זה היה נחמד”.

צילום: שמואל בוקר

יש הרבה שסוחבים טראומות מהחינוך שהפריד אותם מההורים כבר בגיל צעיר, איך זה בא לידי ביטוי אצלך?
“אני מאמין כי לא נשארו לי יותר מדי שריטות מהתקופה הזו. אני אהבתי את החינוך הזה. למדתי בשער העמקים, במוסד שהיה אז בקיבוץ עצמו. בזמנו שמו לב ללימודים, אבל בטח פחות מאשר בתקופות אחרות. בסה”כ הייתי תלמיד ממוצע ומה שעניין אותי זה היה הקטע החברתי. גרנו כל החברה בבית אחד, ישנו יחד בנים ובנות, זו בהחלט הייתה תקופה יפה”.
בועז התגייס לצבא, שירת בסיירת צנחנים. לקראת סוף השירות הסדיר שלו, פרצה מלחמת יום הכיפורים. עבור בועז זו הייתה ללא ספק תקופה קשה, קשה מאוד. “השתתפתי באותה מלחמה, גם בחזית המצרית וגם בחזית הסורית. השתתפתי באחד המבצעים ששאול מופז, שהיה אז מ”פ בסיירת, פרסם לא מזמן. יצאו עם מסוק, 40 חבר’ה, בעומק 150 ק”מ לתוך סוריה, כדי לפוצץ גשר עליו עברה הספקה מעיראק לצבא סוריה. חצי שעה לאחר שנחתנו, בלילה, על גבעה באזור הגשר, גילו אותנו. החלו חילופי אש, מטוסים סוריים פיזרו נור תאורה שהאירו את כל האזור. שמענו קולות בערבית, מופז תפקד בצורה נפלאה. זה היה קטע מאוד מאוד קשה”.
ואיך יצאתם מזה ללא פגע?
“כשאתה שוכב על גבעה והסורים מתחילים להפציץ את הגבעה, בעוד אתה ממתין לחילוץ, אתה חושב שזה הסוף. אבל אז, בשתיים בלילה הגיע טייס אמיץ, יובל אפרת, שהצליח לחלץ ולהביא אותנו לארץ בשלום. כמובן שלא פוצצנו את הגשר”.
אפשר לומר שמבחינתך ליום כיפור יש משמעות כפולה?
“כל יום כיפורים הוא יום קשה מאוד עבורי. יום עצוב, יום לא קל ואני לא אדם שומר מסורת. איבדתי חברים במלחמה ההיא, אבל אני לא חושב שזה השפיע עלי בצורה יוצאת דופן”.

חשוב שהצילום יהיה מעניין

אחרי הצבא הגיע הרגע שבעצם קבע את מסלולו של בועז. אביו הביא לו מצלמת יקרה ואמר לו, שכל בני משפחתו מצליחים במה שהם עושים והגיע הזמן שגם הוא ימצא את דרכו. לניר: “אחי הגדול התעסק באנרגיה טרמית, הוא דוקטור, אחותי ניגנה בחליל צד וציירה. אבא שלי מאוד דחף אותנו להצליח. זה היה לא רגיל בקיבוץ, אנשים לא שאפו ללמוד מקצועות, רובנו היינו עובדי אדמה, חקלאות, עובדים ברפת ובמשק. הרי באותם ימים אנשים לא למדו והלכו למקצועות מיוחדים”.
ספר על הקליק שלך עם המצלמה.
“למדתי צילום בבית ספר בתל אביב, לקחתי קורסים. את כל זה עשיתי לאחר יום עבודה מלא בקיבוץ. אז לא היה נהוג שיוצאים ללמוד, במיוחד לא מקצועות כמו צילום”.
ואיך זה בא לידי ביטוי בעבודה מעשית?
“תוך פרק זמן לא ארוך, התחלתי לצלם לעיתונים. עבדתי בעיתון על המשמר כמעט עשרים שנה. אמנם גרתי בתל אביב, אבל הייתי מגיע בכל סוף שבוע לקיבוץ, לעבוד במשק. ההנהגה ביקשה ממני לעבוד גם בקיבוץ, ולא רק בצילום. בהמשך התחלתי לצלם גם עבור מוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות, בעריכת רם אורן. אני יכול לומר בוודאות שהצלחתי מאוד בתור צלם”.
ולשאלת מיליון הדולר, מה משך אותך לעסוק בצילום?
“לאט לאט, ממש התאהבתי במקצוע, במיוחד כי התחלתי להתעסק בצילום כביטוי אישי, אומנותי, אשר שימש לי דרך להביע את עצמי בכל מיני דברים שהיו לי לומר”.
פרט, נמק והסבר.
“סופר כותב ומשורר מלחין שירים, אני ביטאתי עצמי דרך המצלמה. כל השנים בהן עבדתי כצלם עיתונות, השתדלתי להכניס את הצד האומנותי שבצילום, קומפוזיציה, חיתוכים מיוחדים, שהצילום יהיה עשוי מרבדים רבדים. למרות שמדובר היה בצילום עיתונות, שרציתי שבכל פריים יהיה גם פן אומנותי”.
מה החזיר אותך לגור בקיבוץ?
“עשרים שנה עבדתי בתל אביב כעובד חוץ. ואז, נולדה הילדה שלי וחזרתי לקיבוץ, בערך לפני עשרים שנה. ומאז, אני עוסק בצילום לקטלוגים, פרוספקטים, אבל שוב, עם דגש על הצד האומנותי”.
ומה אתה מצלם בשנים האחרונות?
“אמנם עשיתי הרבה תערוכות, אבל כבר 35 שנים, בעיקר, אני מקפיד לתעד את האנשים בקיבוץ ואנשים שנמצאים פה כמה שנים כעובדים וממשיכים הלאה. כמו כן, אני גם מצלם את אנשי העמק”.
זה לא משעמם, מה מושך אותך לזה?
“תראה, במשך שנים בהן עבדתי בעל המשמר, תיעדתי אירועים ואנשים במדינה, שבאמת היו במרכז החדשות. כשהגעתי הביתה, גם בסופי שבוע וגם לאחר שעזבתי את תל אביב, ראיתי את המבוגרים שחיים בקיבוץ, שלאט לאט הולכים לעולמם ואין מי שיתעד אותם. האנשים הרגילים שבאו לגבעה חשופה עם קוצים והקימו את המקום היפה הזה, שער העמקים, שאני באמת אוהב אותו”.
איך ניגשים לפרויקט כזה, יש היערכות מסוימת?
“התחלתי לצלם אותם, אחר כך צילמתי צעירים, זוגות, משפחות. ראיתי בזה תיעוד היסטורי של אנשים בתקופה מסוימת, ואולי נקודת ציון בהיסטוריה של מדינת ישראל. בהקמת המדינה, תיעוד חברי קיבוץ שהקימו פה משהו. עם השנים הקיבוץ משתנה, ואני שם סימני שאלה בכדי לבדוק האם ויזואלית אנשים משתנים בהתנהגות, מבחינת הלבוש, בהופעה. כמו כן, האם בעוד כמה שנים האנשים האלה יראו אותו הדבר? או שאולי בגלל השינוי, האנשים ישתנו”.
ומה אתה רואה מעבר לעדשה?
“חשוב לי לתעד את התקופה הזו שלא תחזור. מה שחשוב לי בעבודה, למרות שזה תיעוד דוקומנטרי של אנשים, זה שהצילום יהיה מעניין, בעל רבדים רבים. אני ממש רוצה ומנסה להעביר את התיעוד הזה לשדה האומנותי”.
יש התעניינות בעבודות הללו?
“גלריות בארץ ובחול התעניינו בעבודות האלה והצגתי עד כה הרבה, בהמון מקומות. ובכל תערוכה, אני מוסיף עוד כמה דמויות חדשות”.
ואפשר להתפרנס מזה?
“אני בעיקר מצלם, אבל לא מתבייש גם לצלם חתונות, בר מצוות, קטלוגים ופרוספקטים, למרות שבעיקר אני עסוק בצילום כביטוי אישי”.
אם אתה צריך לשים את האצבע על הצילום הכי טוב שלך, שבעינך הוא יוצא דופן ושאתה אוהב במיוחד, מהו?
“אני מאוד מאוד אוהב את הצלם האמריקאי ריצ’ארד אבדון, שתיעד את החברה האמריקאית, אני מאוד אוהב את העבודות שלו. מבין הצילומים שלי, אני אוהב מאוד את בני הצייד. בחור צעיר שמחזיק רובה ביד אחת, ראש חזיר ביד שנייה וכלבים מרימים ראש לחזיר. זה צילום שאני מאוד אוהב. מהרבה בחינות זה סיפור על חבר’ה ציידים, שכל יום שבת הלכו לצוד, בזמנו, עם רישיון. אני מאוד אוהב את הקומפוזיציה בתמונה הזו, את החיתוכים ואת הסמלים שם, את הניגודים בין הצייד האמיץ והקשוח, ובין מה שרואים בתמונה. זה צילום שאני מאוד אוהב”.
ואיפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
“אמשיך בעבודה הזו ואפרוץ לשדות אחרים של צילום. אעסוק בסדרות אחרות, בנושאים אחרים. אני בין האנשים ששואפים לשלמות, אנשים שעד שמצלמים תמונה לא קל להם. השאיפה שלי לשלמות גדולה ולא קל לי להיות מבסוט ממה שאני עושה. תמיד יש סימני שאלה ותמיד ארצה לצלם את התמונה הבאה בצורה המושלמת ביותר, זה מה שיקרה איתי גם בשנים הבאות”.

בועז לניר / תעודת זהות

בועז לניר למד בבית ספר פרטי ל”צילום מקצועי” בתל אביב ועבר קורסים של צילום אצל חנן לסקין, רולי נתיב ושמואל ליפקין.
מהתערוכות בהן הציג (תערוכות יחיד וקבוצתיות)
1981 – בית הנוער, מוזיאון ישראל, ירושלים: “ישראל 1981”.
1982 – הגלריה הלבנה, תל אביב: “צילומי עיתונות – מלחמת לבנון”.
1989 – מוזיאון חיפה לאומנות, חיפה: “עם אחד”.
1994 – גלריה בוגרשוב, תל אביב: “פרקים בתולדות האומנות הישראלית”.
1996 – המוזיאון לאומנות ישראלית, רמת גן: “חייו והירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין”.
2009 – הגלריה לאומנות ישראלית, טבעון: “נעורים”.
2011 – מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב: “זמן קיבוץ – חדר האוכל כמשל”.
2011 – מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב: “נערים”.
2011 – גלריה מונטלאונה, פלרמו, איטליה: “המזרח התיכון”.
2011 – מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב: “אתא – סיפור של מפעל – אופנה וחלום”.
2012 – בית אביחי, ירושלים: “בשם המחאה – קונפליקט במרחב הצילומי”.
2012 – הגלריה לאומנות אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע: “אות קין”.

בועז שימש כצלם עיתונות מאז 1981, בעיתונים: “על המשמר”, “חותם”, “הדף הירוק”, מגזין האמנות “סטודיו” וב”7 ימים, ידיעות אחרונות”. כמו כן, בהוראת אמנות הצילום בבתי ספר. בועז לניר: “אני פועל בתוך משמעת של צילום תיעודי/מבוים תוך דיאלוג ואינטראקציה עם המצולמים. אני מעוניין לחשוף את המתח שבין התדמית שיוצרת הדמות המצולמת ומודעותה לצילום, לבין תכונות אופייה הנחשפות בין השיטין. לאורך שנים אני חוקר את הזהות הישראלית דרך קהילות חברתיות מוגדרות ותת-קבוצות שלה: ‘עולים חדשים’, ‘האנשים בקיבוץ’, ‘נערים בפנימייה דתית ובתיכון קיבוצי’, ‘עובדי מטבח’, ‘פועלים בתעשיית מתכת’ ולאחרונה אסירים”.

הגלריה החדשה

בקיבוץ שער העמקים תחנך גלריה לאומנות חדשה, “גלריה העמקים” במבנה ששימש כסטודיו לצייר וחבר הקיבוץ אברהם עמרי, מורה וצייר. מבנה הגלריה הוקם בשנת 1974 ונכדו, אורן עמרי, יזם חידוש הגלריה מתוך כוונה להפוך אותה למרכז של פעילות אמני העמק ותערוכות שיאפשרו מפגש פריפריה ומרכז.
התערוכה הראשונה שתוצג היא “אילן בצד הדרך” בה יוצגו צילומיו של בועז לניר. בתערוכה מונצחים אנשי הקיבוץ הוותיקים והצעירים, והעובדים הזרים, בהתייחס להתפוגגות הערכים הסוציאליסטיים ו”כיבוש העבודה”. בצילומיו המבויים של לניר הוא מציג בפני הצופה מראה אחר ומבכה על מי שהיה אמור לשמש סמל של הרואיות וחלוציות. התערוכה, אותה אוצרת הציירת חיה גרץ רן, תפתח מחר בבוקר ותנעל בסוף חודש מרץ.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>