14.12.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

דעות

החקלאים תחת איום קיומי

מאת: אהרון כפיר, לוטם תקשורת יח”צ , 21 בדצמבר 2016

אהרון כפיר צילום: מערכת "כוכב"

השלטון הזר, המר והאכזר, לא סופר את האנשים השקופים, השקטים. הוא לא סופר אותנו. ודאי לא כאשר אנחנו מפגינים בהפגנות רכות, רופסות, מינוריות. “אתם לא מעניינים אף אחד”, אמר לי חבר עירוני, כאילו שלא ידעתי. התקשורת הכתובה סיקרה את ההפגנה בשורה וחצי, הרדיו ייחד לה אייטם קצרצר. הטלוויזיה, שניות אחדות.

צילום: יהודה פינסקר

כך לא מחוללים שינוי. נכחתי בהפגנת החקלאים, אשר נערכה ביום שני השבוע. החקלאים והמשתתפים האחרים בה התנהגו כמו ילדים טובים ירושלים. הם לא הפרו את הסדר הציבורי, לא עוררו מהומה. הם לא חסמו כבישים, הם לא עוררו חמתו של איש. ספק אם הוציאו אי מי משלוותו, משגרת חייו, מאדישותו כלפיהם, כלפינו. ההפגנה נערכה יממה אחת בלבד לאחר כניעתה המבזה והמשפילה של ממשלת ישראל לגוף האלים והסחטני ביותר במדינת ישראל (או אם לדייק- במדינת יהודה ושומרון). המדינה כרעה אל ברכיה, כמשתחווה, והוציאה בהינף יד את הכסף הצבוע, הייעודי, לבריאות, לחינוך ולרווחה, כדי לשלם את כופר הכניעה המביש והמבזה, המכעיס והמקומם שלה, לקומץ מתנחלים שמחזיק אותה בביצים הרכות שלה.
הטלנו ספק בקביעה “ביבי מבין רק כוח”. רצינו להאמין כי הוא מנהל את המדינה תוך שמירת האינטרסים החיוניים ביותר שלה, אשר שמירה על החקלאות ומתן אפשרות לחקלאים להתפרנס בכבוד היא אחד מאבני היסוד שלה, אחד מעדניה, אחד מעוגניה. אז רצינו. רצינו להאמין כי מי שנותן את הטון אינו הכוח. רצינו להאמין כי יש דרך אחרת, לבד מזו הכוחנית, כדי להיאבק על מה שנכון וצודק, על מה שחיוני וראוי, ודאי כאשר נאבקים על הקיום. אם לפני ההפגנה הטלתי ספק בתועלתה של מחאה שקטה, תרבותית. הספק שלי התגבר בעקבותיה.
לדעתי, אם צריך, וצריך, לשנות את הגישה, להחריף את צעדי המחאה, יש לעשות זאת לאתר. לא חסרות דרכים, לא חסרים אמצעים. לא חסרים מנופי לחץ. יש מי שייטיבו ממני להציע דרך ואופן למאבק חריף, לגיטימי ואפקטיבי.
כדי שהממשלה תצא מאדישותה כלפי ההתיישבות העובדת וכלפי מי שמהווים את הסמל המובהק שלה, החקלאים, צריך לעורר אותה מאדישותה, מהתעלמותה. הגיע הזמן לספור אותנו. להתחשב בנו. לראות בנו גורם חשוב, ודאי לגיטימי, הראוי לתשומת לב ואף למשאבים.
אם נסתפק בהפגנות נוכחות שקטות, לא נשיג דבר. יכול מאוד להיות שאחרי כל השנים, הגיע הזמן להפסיק להיות ילדים טובים ולהתבגר, עם כל הצער והכאב, בתוך המציאות המרה. אין לנו ברירה אחרת.

עוד כתבות בתחום דעות

לכל הכתבות בקטגוריית חדשות >>>