17.12.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

הכל נשאר במשפחה

כבר 21 שנים שד”ר באסם חדאד הוא רופא המשפחה של אינספור מבוטחי מכבי שירותי בריאות ביקנעם. אין מקום שלא מכירים אותו, אין מטופל שלא מעריך אותו וגם הנהלת מכבי יודעת להוקיר את עבודתו המצוינת והעניקה לו תעודה מיוחדת. אדי גל פגש אותו לראיון וגילה אדם שגם אחרי שנים כה ארוכות בתחום, רואה ברפואה המשפחתית אתגר ענק, שבכל יום הוא מתמודד עימו מחדש. “בעשרים שנות עבודתי ביקנעם, אני מאוד אוהב את המטופלים ומשפחותיהם, האנשים כאן אמיתיים וחמים. הם נותנים לי להרגיש טוב בכל יום מחדש ואני מאושר”, הוא אומר

מאת: אדי גל , 27 במרץ 2016

לאחרונה החליטה הנהלת קופת חולים מכבי להוקיר את הרופאים העצמאיים המצטיינים שלה בכל תחום ותחום. כל מחוז בחר את המצטיינים ובמחוז הצפון נבחרו עשרה רופאים, מתוך 1,200 רופאים עצמאיים. ואחד מהם היה ד”ר באסם חדאד, רופא משפחה מיקנעם, שמפעיל מרפאה עצמאית בעיר כבר 21 שנים. וזאת, כאות הוקרה למצוינות ומסירות לאורך שנים.

יצא ללמוד ברוסיה

התעודה ניתנה לד”ר חדאד בטקס מרשים, בהיכל התיאטרון בקרית מוצקין. ולמרות הזמן שעבר מאז, הוא עדיין נרגש. “למרות שזו לא הייתה הפתעה, התרגשתי מאוד. האמת שכמה חודשים לפני הטקס, הזמינו אותי והודיעו לי על הבחירה בי. הרגשתי סיפוק רב, גאווה, הוקרה לכל ההשקעה הגדולה שאני משקיע, אמירת תודה למקצועיות שלי. קיבלתי לא מעט תעודות, תמיד נתתי מעל ומעבר, ואמשיך כך גם בעתיד”, אומר לי ד”ר בסאם חדאד, בראיון שאני מקיים אותו במערכת העיתון.

צילום: ארכיון "כוכב"

ד”ר חדאד נולד לפני 56 שנים בחיפה, העיר שבה הוא חי עד היום. ברחוב הצלבנים, בחלק העליון של שדרות הציונות, לכיוון הכרמל, ליד יפה נוף. הוא לא בא ממשפחה של רופאים: אביו היה נגר, אימו מורה והוא הקטן מבין ארבעת ילדי המשפחה. הוא גדל בשכונה מעורבת, יהודים וערבים. הוא לא הרגיש כל הבדל בין הילדים ששיחקו ביחד בשכונה. ד”ר חדאד: “זו הייתה ילדות יפה, בית משותף מעורב, שבו גרים יהודים וערבים. חיינו באחווה ורוגע, לא הרגשנו הבדלים, לא ידענו מי זה נוצרי, מי יהודי ומי מוסלמי. חגגנו ביחד שמחות והחיים היו טובים, אווירה נעימה. גם היום בחיפה יש דו קיום ויחסים טובים בין יהודים וערבים. גם בתקופות היותר מתוחות, בחיפה תמיד ידעו לשמור על שכנות טובה”. הוא למד בבית הספר היסודי יוחנן קדוש בחיפה, ובבית הספר התיכון האורטודוקסי בעיר. מאז ועד היום, מוסדות החינוך של הנוצרים נחשבים לטובים ביותר בארץ.
ספר על הייחודיות של החינוך הנוצרי.
“המורים מאוד טובים, יש גישה קפדנית ודאגה לתלמידים. כל הצוות נמצא שם לא רק בכדי להעביר זמן, אלא כדי להגיע להישגים. כך גם המורים וגם התלמידים”.
ויש דרייב מיוחד?
“כמו שאמרתי, כולם רוצים להגיע ולהצליח. היום כולם רוצים להצליח, אי אפשר לומר שרק אצלנו. אולי אצלנו יש גישה קצת אחרת, הנוצרים עוסקים יותר במסחר ובמקצועות חופשיים, אבל בהחלט רוצים להצליח”.
עוד לפני שהיה ד”ר, בסאם למד רפואה בחארקוב, בברית המועצות לשעבר. באותה תקופה לא היו יחסים בין ישראל לברית המועצות שקלטה צעירים ערבים ומימנה להם לימודים גבוהים, בעיקר רפואה. הוא למד רוסית ואחר כך רפואה. עד היום הוא מדבר רוסית שוטפת.
עד כמה זה היה קשה ללמוד גם רפואה וגם שפה שלא ממש קרובה לערבית, או עברית?
“ברור שזה לא היה קל. בשנה הראשונה הייתה הכנה ללימודים, אבל הם ידעו לשלב. גרנו יחד, סטונדטים מכל העולם וסטודנטים מקומיים. אז אתה לומד את השפה מחיי היומיום. אין ספק שזו שפה קשה, וברור שכדי ללמוד רפואה בשפה זו, נדרש הרבה מאמץ, הרבה זמן והרבה רצון”.
איך זה לצאת בגיל 19 לעולם, לעזוב את הבית ולהגיע למדינה זרה לגמרי, עם אווירה, מנטליות ותרבות שונה?
“בהחלט. האווירה אכן הייתה שונה, אבל אוהדת. מאוד השקיעו בסטודנטים הזרים. ולעצם הקושי, לעזוב את הבית, במיוחד שאני הילד הקטן והמפונק, זה בהחלט לא היה קל. גדלתי בלי אבא, הוא נפטר כשהייתי בן 4, אימא גידלה אותנו, אבל הנה, כולנו הצלחנו בחיים, למרות כל הקשיים”.

צילום: ארכיון "כוכב"

רופא אהוב ומוערך

אח אחד של ד”ר חדאד הוא טכנאי רנטגן, אחותו מורה ואחות נוספת ספרית. בסך הכל הוא היה שבע שנים ברוסיה, שנים בהחלט מעניינות. “נפגשנו שם עם הרבה תרבויות. למדנו ביחד, דיברנו באותה שפה, רוסית. מעבר לכך, זה גם אפשר לנו לטייל הרבה גם באירופה. אז אני בהחלט יכול לומר בדיעבד, שהיו אלה שנים של לימודים וגם הנאה, והכל כמעט בחינם. ובהזדמנות זו אני רוצה לציין כי העם הרוסי אהד בזמנו זרים, וזה תרם לנו להרגיש בבית”.
בחלוף השנים ביקרת שם מאז סיום הלימודים?
“עוד לפני חידוש היחסים, הובלתי לשם קבוצת מטיילים. הייתי אחראי על הקבוצה, טיילנו שם שלושה שבועות והיה נהדר. אבל מאז לא יצא לי לבקר שם”.
כאשר חזר לארץ עבר סטאג’ וגם התמחות, במחלקה הקרדיולוגית בבית החולים פוריה, בטבריה. הוא התמחה ברפואת משפחה, עבד בבית החולים בנצרת ובפוריה, ובהמשך, בשנת 1995 הוא פתח מרפאה עצמאית במסגרת מכבי, ביקנעם ובטירת הכרמל. מאז הוא שם, רופא בשתי ערים יהודיות לגמרי, נהנה מכל שנייה וגם זוכה להערכה רבה.
עד כמה קיבלו אותך, רופא ערבי בערים יהודיות?
“ראשית כל, היה כבוד עצום אלי, לעבודה שלי, מהרגע הראשון. אף פעם לא הרגשתי שאני זר, או שאני לא רצוי באזור, או שלא הייתה הקשבה למה שאני אומר. תמיד נחמדים, תמיד שיתפו פעולה איתי. לא הרגשתי זר, להיפך, העדיפו אותי על אחרים, הובלתי תמיד מבחינת מספר המטופלים שבחרו לבוא אלי. אמנם בהתחלה הייתי לבד, אבל אחר כך באו עוד כמה ומספר המטופלים שלי הלך וגדל. תמיד הרגשתי הערכה גדולה כלפי, כבוד והבנה. אף פעם לא קיבלתי הערות לא במקום, גם במצבים קשים, כאשר היו אירועים קשים, אף פעם לא נתנו לי להרגיש רע, אפילו הייתה סוג של אהדה. זה משהו בהפוך על הפוך. באים אלי תמיד מתוך הרגשה שאנחנו ביחד”.
אתה מצייר תמונה ורודה של מערכת יחסים מדהימה, למה לדעתך זה לא בא יותר לידי ביטוי אצל הכלל?
“יכול להיות שזה בגלל שמכירים אותי, אז היחס אלי שונה. אני משקיע שנים באנשים, אני כתובת להרבה בעיות, אני תמיד מנסה לסייע, לפתור. אני מתייחס לכל מטופל באופן אישי ואני גם מכיר את בני משפחתו, ואת כל הדברים מסביב שעשויים להשפיע על בריאותו. זה נותן למטופלים הרגשה של ביטחון, שהם מקבלים יחס טוב, שהם מטופלים במסירות, בדאגה גם מעבר לשעות העבודה”.
אז לדבריך יהודים וערבים יכולים להסתדר.
“ברור, זו גם עובדה. תראה ביישובים מעורבים איך יהודים וערבים גרים ביחד. חיים כמו משפחה אחת. אני גר בחיפה, עיר מעורבת עם יחסים מעולים בין יהודים ערבים. אחותי היא ספרית וכל לקוחותיה יהודים. כשהייתי צעיר הייתי מלווה אותה לכל האירועים שהיו מזמינים אותה בעיר. וזה היה כיף לראות את היחס שהיא קיבלה”.

הילדים בדרכי האב

ד”ר חדאד נשוי ואב לשני ילדים תאומים. אשתו לינה, היא מורה – גננת, והילדים, באופן לא ממש מפתיע, הלכו בדרכו: אחד לומד רפואה בטכניון, השני בהונגריה, שניהם שנה ראשונה.
אתה גאה בהם על כך שהלכו בדרכך?
“ברור. זה מראה שהם אהבו את התעסקות שלי ברפואה, הרגישו כמה זה מספק אותי בחיי היום יום, ובכל כוחם הם רוצים להיות רופאים”.
איפה את ממקם את הרפואה הציבורית בישראל?
“בלי ספק מהמתקדמים בעולם, מבחינת ביטוחים, מהי נותנת לאזרח, אבל היא זקוקה לעוד הרבה משאבים, שיקדמו את האוכלוסייה ואת בתי חולים. יש מחסור בבתי חולים, חייבים לבנות עוד בתי חולים כי אנשי מקצוע לא חסרים. התושבים מקבלים רפואה טובה והביטוחים של קופות החולים באמת מכסים קשת ענקית של טיפולים ותרופות. ובישראל, לכולם יש ביטוח רפואי, זה יתרון עצום לעומת מה שקורה במדינות רבות בעולם”.
חשבת פעם לעבור לתחום אחר ברפואה?
“רפואת המשפחה היא מקצוע שבו תמיד יש לך אתגרים. הרי מקרה אחד לא דומה לשני. לגבי כל מטופל, אתה צריך לקבוע מה הצרכים שלו ומה הטיפול שמתאים לכך. אתה כל הזמן צריך לחשוב איך לתת מענה לכל צרכיו של המטופל. לא רק רפואיים, אלא גם נפשיים, דאגה לרווחתו. ויש את תחום הרפואה המונעת.
מה יאתגר אותך מקצועית?
“תמיד יש אתגרים, איך לנסות להטיב את מצבו של כל מטופל. זה לא רק לתת מענה נקודתי, זמני, אלא לדאוג לכך שחייו בעוד עשרים שנה, יהיו טובים ביותר. זה דורש המון התעסקות וחיפוש מה יותר טוב בשביל כל מטופל ומטופל. זה בהחלט מספק את האתגרים, כל יום אתגר חדש, כל יום חשיפה למחלות שונות”.
מה יגרום לך לשינוי כיוון?
“בעשרים שנות עבודתי ביקנעם, ביחד עם סניף מכבי שירותי בריאות, אנו עוסקים בעשייה רחבה ברפואה מונעת והדרכות במוסדות קהילתיים ועירוניים שונים בעיר. אני מאוד אוהב את המטופלים ומשפחותיהם, האנשים כאן אמיתיים, חמים. הם נותנים לי להרגיש טוב בכל יום מחדש ואני מאושר שבחרתי להיות רופא משפחה, לכן אין סיכוי שאשנה משהו”.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
“ממשיך באותה דרך. אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר. אני מקווה לבריאות איתנה ושיהיה לי כוח להמשיך באותה דרך, לתת מענה, כי אני נהנה מאוד בעבודה שלי”.

צילום: ארכיון "כוכב"

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>