10.12.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

הסופרת קטי פישר וספרה החדש: "בחלוף הרכבות"

בספרה החדש של קטי פישר, היא מתעדת את ילדותה הלא פשוטה כעולה חדשה בעיירת הפיתוח יקנעם ואת סיפורה המרתק של משפחתה. בראיון לרשת ה"כוכב" מספרת קטי איך הוריה, ניצולי שואה, הכירו באמצעות חילופי מכתבים בין אביה לבין הדודה של אשתו הראשונה שנספתה בשואה, ואילו קטי פישר, עורכת ספרותית, מנחת סדנאות לכתיבה יוצרת ומורה לספרות, מגשימה בספרה החדש את חלומו של סבה יושקה – שחי בבודפשט במהלך שתי מלחמות העולם ולא הספיק לכתוב את סיפור חייו

מאת: ניר אהרוני , 19 ביולי 2018

לפני כמה עשרות שנים, הובילה עגלה עם מושבי עץ רתומה לסוס את קטי פישר ובני משפחתה למה שעתיד להיות ביתם – בעיירת הפיתוח יקנעם. פישר זוכרת היטב את דירת החדר של עמידר שקיבלו הוריה ביקנעם עם עלייתם ארצה: ארבעה אנשים בחדר אחד, מיטות סוכנות ובגדים בתוך ארגזים ששימשו כארונות. בתחילה עבד אביה בעבודות דחק כמו שתילת עצים, ולימים החל לעבוד בסולתם, שאז היה בית חרושת לנשק. אמה, שבהכשרתה הייתה גננת, עבדה כמטפלת בגן ילדים.

צילום: ארכיון "כוכב"

פישר זוכרת את קבלת הפנים שהיא ומשפחתה זכו לה כשהגיעו ליקנעם. זה היה יום חורפי בתחילת ינואר, תחת זרזיף של גשם קל. אנשים רבים הצטופפו סביבם ב"פרצופים מפחידים", ואדם אחד שנראה חשוב החל לנאום להם. היא לא הבינה דבר – לא את השפה העברית וגם לא את האנשים עם ה"פרצופים מפחידים" שהצביעו עליהם.
קבלת הפנים ביקנעם, אז עיירת פיתוח, ותהליך ההשתלבות בישראל של פעם מתוארים ב"בחלוף הרכבות" – ספרה החדש של קטי, שבימים אלו יוצא לאור בהוצאת "גוונים". הספר נולד מתוך הזיכרונות, התמונות, התקוות והחלומות שלה ושל בני משפחתה, השזורים זה בזה – יחד עם העלייה לארץ שפישר חוותה. למעשה, הספר נולד מעבודת הגמר שלה לתואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה, כשהסופרת המנוחה רונית מטלון הנחתה אותה בכתיבת עבודת הגמר על הנובלה, שלאחר כמה שנים הפכה לספר "בחלוף הרכבות".

קטי פישר בבית משפחתה, על רקע המושבה יקנעם ברקע צילום: ארכיון "כוכב"

פישר: "אני זוכרת את חג פורים הראשון שלי בישראל. הגעתי לגן הילדים כשאני לא מחופשת, והגננות החליטו לחפש אותי לתרנגולת. כל הילדים נראו לי מוזרים, ולא הבנתי מדוע הם נראים אחרת. ביקשו ממני להיכנס למעגל של הילדים ולעשות "קוקוריקו". מצד אחד, פחדתי להיכנס למעגל, ומצד שני פחדתי באותה מידה לא להישמע להוראות שקיבלתי, ולא ידעתי מה לעשות. לבסוף נכנסתי למעגל ופרצתי בבכי. זה היה כל כך שונה ממה שהכרתי עד כה", היא נזכרת בתחושת הניכור, באי-ידיעת השפה העברית ובמבוכה שלה בגן הילדים ביקנעם.
הוריה של פישר הכירו באמצעות חילופי מכתבים בין אביה, לבין הדודה של אשתו הראשונה שנספתה בשואה. היא מגלה כי ההשראה לספרה מגיעה מסבה יושקה, מצד אמה, אותו קטי ראתה בחייה פעם אחת בלבד – כאשר הגיע להיפרד ממנה בתחנת רכבת לפני עלייתה לארץ. ב"בחלוף הרכבות" מספרת פישר כי "את סבא יושקה ראיתי רק פעם אחת. ראיתי אותו ממקום מושבי ליד חלון הרכבת מאיץ את צעדיו ככל שזו הגבירה את מהירותה, ומושיט לעברי את הממחטה שלי שהתנופפה בידו. רק אז גיליתי, לתדהמתי, שחטף אותה מידי בזמן שהשתרבבה מחוץ לחלון בלי משים". הספר הוא למעשה סיפור על ילדות ובגרות, עלייה לארץ וקשיי קליטה, על חלומות והשראה, ועל סבא יושקה, שחי בבודפשט בעת שתי מלחמות העולם וכל כך רצה לכתוב את סיפור חייו, אך לא זכה לכך.
המילים שאמר לה סבא יושקה צרובות היטב ועמוק בזיכרונה של קטי, ואף הפכו להשראה בדרך למימוש החלק המאוד יצירתי של סבה – הכתיבה. היא נזכרת בהתרגשות במילותיו, ש"הִלְכו עליה קסם", וזוכרת היטב את השירים שהוא נהג לכתוב לנכדתו הקטנה, ולשלוח באהבה מיוחדת השמורה רק לה: במכתב באמצעות הדואר. גם אם לא הבינה את כל מילות השירים, היה לה ברור שקיבלה מתנה מיוחדת במינה, שכבר אז הביאה אותה להחלטה שגם היא תכתוב כשתגדל.
שנים רבות לאחר מכן תממש פישר, המשמשת כעורכת ספרותית, מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת ומורה לספרות בבית ספר תיכון, את חלומה ואת חלומו של סבה, כאשר תסיים תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה.
ספרה הראשון של פישר, "ליביה אהובתי", יצא לאור בשנת 2001 גם בהוצאת "גוונים". ספר ילדים שכתבה לאחרונה, נמצא בסוף תהליך לקראת פרסום ויציאה לאור.
ב"ליביה אהובתי", מתואר סיפור אהבתם של תומי וליביה, שלא נפגשו מעולם וההתאהבות ביניהם נרקמה תוך כדי התכתבות וכנגד כל הסיכויים. תומי הוא גבר בגיל העמידה, אלמן שאיבד את כל משפחתו במלחמה, וליביה היא אישה צעירה בתחילת שנות ה-20 לחייה. הם חיים משני עברי הגבול של מדינות שכנות במזרח אירופה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר תקוותם הנואשת להיפגש נתקלת שוב ושוב בחומות הגבוהות של הסירוב. הסיפור מסופר באמצעות מכתביו של תומי, המבקש לבנות לו אי של אושר בעולם שהתרסק לרסיסים, כאשר נקודת מבטו המשתוקקת אל ליביה הבלתי מושגת מאפשרת הצצה אל תוך עולמו הפנימי – עולם הנבנה על קו התפר הדק שבין מציאות לדמיון במאמץ לברוא את חייו מחדש.
פישר נולדה באורדיה שבטרנסילבניה, רומניה, וכפי שמתואר בספרה הראשון "ליביה אהובתי", היא לא במקרה בחרה במילים כעיסוק כה משמעותי בחייה. הוריה הכירו באמצעות חילופי מכתבים בין אביה ובין הדודה של אשתו הראשונה שנספתה בשואה. פישר: "אבא חזר מהמלחמה לאורדיה, עיר מגוריו בטרנסילבניה, רומניה, לאחר שאיבד את אשתו הראשונה, בנו ואת כל משפחתו המורחבת. הדודה של אשתו חיה אז בבודפשט והיא דאגה לשמור אִתו על קשר באמצעות מכתבים, לאחר סיום המלחמה". בשכנות אליה התגוררה אישה צעירה בת 24 שגם שרדה את השואה – לא במחנות, אלא באמצעות בריחה, מסתור ושימוש בתעודות מזויפות. "יש לי מישהו בשבילך", אמרה לה הדודה יום אחד. אותה צעירה תהתה מה פשר ההצעה להכיר לה גבר המבוגר ממנה ב-13 שנה, ניצול שואה שאיבד את משפחתו ומתגורר במדינה אחרת.

קטי פישר עם משפחתה במרכז הישן ביקנעם, אליו הובאו כמה שנים לפני כן כעולים חדשים לבית שנמצא כיום בשכונת הוותיקים צילום: ארכיון "כוכב"

קטי פישר עם להקת המחול של תנועת הנוער העובד והלומד ביקנעם, במגרש הכדורסל שהיה ממוקם ליד המרכז הישן ביקנעם – 1967 צילום: פרטי

קטי פישר בצילום כיתתי משנת 1966 עם כיתה ז' בבית ספר אורנים, יחד עם אורי שמואל – כיום ממלא מקום ראש עיריית יקנעם צילום: פרטי

"מסרי לו רק דרישת שלום במכתב", ביקשה הדודה. וכך היה. דרישת השלום הורחבה במכתבים הבאים, אליה נוספו עוד ועוד מילים. לאחר מספר התכתבויות ביניהם, הם החליטו להמשיך ולהתכתב לבד. קטי: "אבא כתב יפה והיא ענתה יפה. לאחר שנה של התכתבות, הם החליטו להיפגש. המכתבים של הגבר נשארו בבודפשט, ואותה אישה צעירה נסעה כדי לפגוש אותו. עצם הרעיון לנסוע ולראות מי עומד מאחורי המילים הלהיב אותה. מאחר ובאותה תקופה לא היה ניתן להתראות ליד הגבול בין המדינות, בשל איסור השלטונות, הם החליטו שהדרך היחידה להכיר תהיה "אם הם יתחתנו". גבר נאה בן 39, שכל רצונו לאחר שחזר מהתופת היה "לגדל פרחים בגינה", ואישה צעירה בת 26 "אמיצה, רומנטית ואופטימית". הוריה של קטי נישאו באורדיה שברומניה, כאשר הורי אמה נשארו בבודפשט. הם לא הגיעו לחתונה, כי לא ניתן היה. הוריה של קטי חיכו עשר שנים כדי לקבל אישור עלייה לארץ. היה להם ברור שהילדים שייוולדו להם יגדלו רק בישראל. קטי ואחיה נולדו שם, ובשנת 1959 המשפחה עלתה לישראל. בדרך, כשהגיעו לווינה ברכבת, חטף אחיה הרעלת דם, וכך נאלצה כל המשפחה להישאר בווינה עד להחלמתו ולהגיע לארץ בטיסה. בספרה החדש מצליחה פישר להגשים את חלומו של סבא יושקה ולספר, ממש במקומו, את סיפור חייו המרתק, כמו גם את סיפורם של כל מיליוני היהודים שלא זכו להגיע לארץ המובטחת. "חיוכו הולך ומתקרב ומהמילים נותרו רק התמונות בשחור לבן וכמה סיפורים צבעוניים", כך היא כותבת בספרה – על סבה יושקה ובעיקר על עצמה, ומוכיחה פעם אחר פעם שבהחלט אפשר להגשים חלומות רחוקים.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>