14.12.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

דעות

הפגנה קולנית של חוסר רגישות

מאת: עמי כברי יועץ תקשורת ומגיש 'הבוקר השישי' ברדיו קול רג"ע , 11 בינואר 2017

צילום: מערכת "כוכב"

לכל אחד יש את הפעם הראשונה שלו. אותו שבריר של שנייה, אחד חלקי מיליון, שלא מאפשר לך לעצור את האוויר בריאות ולא לייצב את המבט. הפעם ההיא שכל כולה אינסטינקט עירום, ניסיון מחיים קודמים.

צילום: מהטלויזיה

הפעם הראשונה שבה ראיתי רשף שנפלט מקנה המכוון אלי, חילצה ממני תגובה כל כך מצחיקה. תודה לאל שלא היו אז סמארטפונים. זה היה הופך לסרטון מגה-ויראלי. בדיחה שדוברי כל השפות היו נקרעים ממנה, בלי צורך בתרגום. תחילה הגוף מגיב. השעה – הרבה אחרי חצות בשדה התעופה של ביירות. אני ניצב בעמדת המקלען, במרומי התותח שהיה מבצרי.
מן השיחים, שהפרידו בין העמדה שלנו לאחד ממסלולי ההמראה, אני רואה נקודות צהובות-כתומות ורק אחר כך שומע את הרעש. עוד לפני שאני משלים במוחי את המסקנה, אני עושה חצי סיבוב ומפנה את הצד לעבר מקור הירי. מצמצם צללית, הופך את עצמי למטרה דקיקה ככל האפשר. אלוהים יודע מאיפה הבאתי את הקשקוש הזה, אחרי כל כך הרבה תרגולי פזצט”א (זה אולי נשאר שם מאינספור הפעמים שעמדתי בחומה, בכדורגל).
ואז נוצרת מחשבה. אתה עדיין לא שם, הכל מתרחש מעצמו ולך יש רק את הזכות לתעד, לזכור ותו לא. “אחחח, יא בן זונה. אני לא יריתי עליך”. חולפות שניות יקרות ואני מצליח לירות. עוד לא פנוי להבין איך יתכן שלא נפגעתי. אולי, בכל זאת, הקשקוש ההוא…
אף אחד לא נולד עם תמ”ק 5.56 ביד. עד שאתה לא בתוך העסק הזה – אתה לא יודע מה יכול לקפוץ לך פתאום, כשהאש פורצת. בתוך המעטפה החומה, שאיתה נהגתי לצאת למסדר חולים, היה תמיד מסמך אחד שהלחיץ אותי. “תפקוד תחת אש”, אלה המילים שאני זוכר מגב המעטפה.
הייתי נועץ בה מבט נוגה, בנסיעות הארוכות אל החר”פ ובחזרה. אלוהים יודע איך אני אגיב תחת אש, חשבתי לעצמי. מי יכול היה לדעת, שבפעם הראשונה שקטיושה תשרוק מעל לפרצופי, אני ארגיש איך כל השרירים הטבעתיים בגופי מסרבים פקודה ומבקשים לפרוק כל עול…נאום התוכחה של אותו מדריך, איתן רונד, היה – איך לומר, ממש בעדינות – הפגנה קולנית של חוסר רגישות. מי שיתעקש לבחון בדקדקנות את התיפקוד שלו לאחר שנפגע מהמשאית, לא יתפלא לגלות שגם הוא, כמו מרבית בני האדם, התקשה להגיב בקור רוח. “גמרתי מחסנית שלמה וראיתי שהמשאית עדיין נוסעת”, הוא הסביר ברדיו את סערת הרגשות שבה היה נתון לאחר האירוע.
אפשר להבין את כאבו; את התסכול; את חוסר הדיוק בירי שלו; חובה להחמיא לו על המהירות, על נחישות התגובה שלו.
לגבי ההחלטה שלו לסיים את האירוע בירי חסר אבחנה אל תוך הנגמ”ש; על הצוערות והצוערים; ועוד כמה יריקות על בית הדין הצבאי – על זה לא נותר אלא לתהות.
אח שלי, הרגע היה פה פיגוע נורא. לא היית צריך להשליך גם את המטען שלך.

עוד כתבות בתחום דעות

לכל הכתבות בקטגוריית חדשות >>>