20.06.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

התסיסה שכבשה אותו

ביום בו פגש את אביה של אתי, ממנו למד את תורת השיכר, השתנו חייו של יעקב מורד מיקנעם, שבמשך שנים רבות משווק את המוצרים של היקב לרשתות שונות בארץ ובחו”ל. ועכשיו, אחרי שיצא לגמלאות והוציא לאור ספר חדש פרי עטו, “טעם הארץ”, בו הוא שוזר את שתי האהבות של חייו, הוא מפנה זמן להרצאות וסדנאות, כדי להנחיל את מורשתו לאחרים. אז מה הסוד של הילד שהגיע מעירק למעברה? הוא מעולם לא הפסיק לחלום. “כשיש אמונה, אהבה ודבקות במטרה, זה בהחלט אפשרי”, הוא אומר

מאת: זליג אהרונוביץ , 5 בינואר 2018

יעקב מורד (73) נולד בעירק ועלה עם משפחתו ארצה ללא כל רכוש, בשנת 1950. לאחר תלאות הקליטה הקשים הגיעה המשפחה למעברה ביקנעם, בה היו שלושה אוהלים ובהמשך עברו להתגורר בפחונים, עד שלבסוף עברו לשיכונים, שם נטע אביו כרם משאת נפשו ומזה שנים הכין למשפחה יין לקידוש.

צילום: ארכיון "כוכב"

כבר כילד נמשך יעקב לריח התסיסה ולטעמו המתקתק של היין. הוא עזר לאביו בהכנתו ובהמשך הכין יין בעצמו. לימים הכיר את אתי (אשתו לעתיד) ויחד הם נסעו לבית הוריה ביבניאל, שם פגש את אביה, שסיפר לו כי הוא מייצר יין מפירות וירקות, לפי ידע שעבר במשפחתו מדור לדור. יעקב טעם והוקסם משפע הטעמים, ולאחר מספר שבועות נוספו על המדפים במרתף ביתו, ליד מכלי היין, מיכלים עם יינות שכר בצבעים שונים.

יין מפירות וירקות

לאחר כשלושים שנות תחביב, השתתפות בירידים רבים ובעידוד חברים ובני משפחה, שאהבו את טעמם של היינות, החליט יעקב לפרוש ממפעל סולתם ביקנעם בו עבד כשלושים שנה ויצא להגשים את חלומו, לפתוח יקב ייחודי. זה קרה בשנת 1999, כאשר אתי ויעקב פתחו את יקב מורד, בו ייצרו יינות שיכר מפירות אקזוטיים, כמו: רימונים, פסיפלורה, אננס, ליצ׳י וליקר בטעמים שונים. בזכות הייחוד שלו זכה היקב המשפחתי לפרסום רב, ומשך אליו מבקרים רבים.
אבל מורד לא הסתפק בכך. הרצון לתעד את קורות חייו וחיי משפחתו בער בו זה שנים רבות. לאורך כשלוש שנים הוא ליקט חומר מהמשפחה וכתב את הספר “טעם הארץ”, בו הוא מציג את סיפורו האישי והמרגש.
מורד מגולל בספרו שתי אהבות ושוזר אותן האחת בשנייה: אחת היא אתי, רעייתו שמלווה אותו לאורך המסע להגשמת החלום. האחרת היא השיכר (יין מפירות ומירקות) והתשוקה שלו להקים יקב משלו שמתעצמת עם השנים. על אף הקשיים הביורוקרטיים והכלכליים שלעתים איימו למנוע את הגשמת החלום בעזרת אהבתם, רצונם, סקרנותם שהתבטאה בייצור עוד ועוד טעמים, מקצועיותם וניסיונם, הם התגברו על הקשיים.
ייאמר מיד, סיפורם של יעקב ואתי מורד הוא סיפור שמתאר את “פרי היצירה” – היקב. את ההישרדות במעברה, את הכמיהה לבית ואת האהבה ששמורה רק למעטים. הספר מלא ניחוחות של שיכר ושל ליקר ייחודיים.
“בגיל המצוות, לאחר שהרחתי את ריח התסיסה של היין שהכין אבי לקידוש, הכנתי יין וחלמתי שיהיה לי יקב משלי. הייתי פעיל מאוד כנער הן בתנועת ‘הצופים’ והן ב’נוער העובד’. לאחר מכן הקמתי את מועדון הגדנ”ע ביקנעם שמנה כארבעים נערים מהשיכון ומהמושבה. אחר כך התגייסתי לצה”ל והתנדבתי לצנחנים”, מספר לי יעקב בראיון לקראת צאת ספרו.
ספר על ההיכרות הראשונה שלך עם יין שיכר.
“בגיל 10 ראיתי את אבא בוצר ענבים בכרם ומכין למשפחה יין לקידוש. כבר אז אהבתי את ריח התסיסה ואת ריח הענבים הסחוטים. כאן בעצם התחילה אהבתי ליין, שגדלה עם השנים והפכה לשאיפה לפתוח יקב. בגיל 12 כבר הכנתי יין בעצמי והמשכתי להכין יין כל שנה”.
פרט, נמק והסבר.
“תחילה זה היה סוג של תחביב. את הכנת השיכר יישמתי לאחר שעות העבודה, כאשר ביליתי במרתף הבית שעות רבות, כדי לייצר שיכר בטעמים שונים וליקר. כשנסעתי לראשונה להכיר את הוריה של אתי, ביבניאל, לקחתי ממרתף הבית בקבוק יין שהכנתי, אותו נתתי לאביה. הוא הביט בבקבוק ושאל: ‘אתה הכנת את היין הזה’, אז עניתי ‘כן’. והוא אמר: “עכשיו, בוא לראות את היין שאני מכין”.
התרגשת מהמעמד?
“בהחלט. נכנסנו למבנה טרומי קטן בסמוך לבית. את פני קיבלו ריחות של תסיסה, מיכלים עם נוזל בצבעים שונים, מסננות ומשפכים שהיו תלויים על הקיר. בעודי מתפעל מהמראה ומהריחות, הוא פתח בקבוק ומזג לשתי כוסות והושיט לי אחת. אמרנו לחיים ושתינו. הטעם היה טוב ומתוק, אך זה לא היה יין רגיל שאני מכיר. שאלתי מה זה והוא ענה שזה יין שעשוי מדלעת. הופתעתי מאד, טעמתי גם יין מאשכוליות, מתפוחים, מגזר ומסלק. הטעמים היו נפלאים והם שבו את ליבי. שאלתי: ‘איך אתה מכין את זה?’, אז הוא ענה: ‘כמו שאתה מכין יין, רק במקום ענבים אני שם פרי או ירק’, ומשם זה היסטוריה.

הכל החל במרתף

בשנת 1969 אתי ויעקב נישאו וקבעו את מושבם ביקנעם. כשנה לאחר כניסתם לבית הם חפרו מרתף מתחתיו, שהפך במהרה למרכז התחביב שלו. נוסף ליין שהכין כל שנה מהגפנים שצמחו בחצר הבית, נוספו גם מיכלים שבהם תססו יינות שיכר מפירות וירקות. “מהמשקאות שהכנתי נהנו בעיקר חברים ומכרים בערבי שירה בהם שרנו שירי ארץ ישראל ולגמנו את יינות השיכר שלי. הם אלה שדחפו אותי לפתוח יקב מיוחד להפקת יינות שיכר וליקר”.

צילום: ארכיון "כוכב"

ומשם לקחת את זה צעד אחד קדימה?
“כאב לארבעה בנים החלטתי לחכות עד הפרישה לפנסיה. לאט לאט נוספו על המדפים במרתף הבית עוד טעמים של יינות שיכר מפירות וירקות. התחלתי להכין גם ליקר ושיכר מצמחי תבלין. לאחר הפרישה ממפעל סולתם, בו עבדתי קרוב ל-30 שנה, החלטנו אתי ואני לפתוח את היקב המיוחד. בשלב הראשון לצאת לירידים כדי לבדוק איך הציבור יקבל את הטעמים החדשים. בכל הירידים בהם השתתפנו הייתה הצלחה רבה ומכרנו כמעט את כל הבקבוקים שהבאנו. לכל אלה שבאו לטעום או לקנות, לא שכחתי להזכיר ששיכר הוא יין שמיוצר לא רק מענבים”.
בשנת 1999 הם חנכו את היקב הראשון ביקנעם, תחת השם “יקב מורד”, בנוכחות בני משפחה, חברים ונכבדי העיר. ראש העיר, סימון אלפסי, הגיע לברך אותם. לאחר עשר שנים הם צירפו שותף ליקב, שהשקיע בקניית מיכלים של אלפי ליטרים ומכשור חדשני.
ראוי לציין כי, קבוצות מכל רחבי הארץ מגיעים לביקור ביקב. כמו כן, בשנים האחרונות הם משווקים יינות שיכר וליקר בארץ ובחו”ל. “הספר, ‘טעם הארץ’, הוא החותם להגשמת חלומי בשבילי ובשביל משפחתי”, אומר יעקב.
יעקב מורד (73) נשוי לאתי, אב לארבעה בנים וסבא לארבעה נכדים, שתי בנות ושני בנים. הוא מתגורר מילדות ביקנעם. אני מחזיר אותו לימי ילדותו בעירק, בהם היהודים עברו תהפוכות רבות. “החיים שם היו קשים ובלתי צפויים. מקצועות המסחר העיקריים של היהודים היו טקסטיל, מלאכה בכלל וצורפות בפרט”, מספר לי יעקב, שמציין כי סבא שלו העביר את עסק הצורפות המשפחתי מהעיר ענה, שבה גרה המשפחה מאז גירוש ספרד, לעיר פלוג’ה, השוכנת על גדות נחל הפרת. “היהודים שם ניהלו את חייהם ואת מנהגי החגים והמועדים. לפעמים בשקט ובשלווה ולפעמים תוך כדי מהומות או התנכלויות להם או לעסקיהם”, הוא אומר.

פרוץ הפרעות בעירק

בשנת 1933 עלה לשלטון המלך גזי, בנו של המלך פייסל, אז החלה אפליה כלפי היהודים בעירק. למעשה, החלה תעמולה אנטישמית ואנטי ציונית שהלכה והתעצמה. בשנת 1941 פרצו הפרעות הידועים בכינוים “הפרהוד”, פרעות בהם נהרגו באכזריות מאות יהודים ורק לאחר כמה ימים הגיעו כוחות צבא והשתלטו על הפורעים. פרעות אלה היו תחילת קיצה של הקהילה היהודית העתיקה ביותר מחוץ לארץ ישראל.
יעקב נולד בפלוג’ה. בגיל 5 החל ללמוד תורה בחדר כמו כל הילדים בגילו. עם הקמת המדינה התגברה הרדיפה של היהודים, שהובילה להתגברות תנועת הבריחה לארץ ישראל, בעיקר דרך פרס. משם ניתן היה לעלות לארץ. בתחילת שנת 1950 התגייסו אחותו הלה ואחיו גורג’י לתנועה הציונית, ולאחר כמה חודשים היו בדרכם לגבול פרס. “אחי וחבריו הצליחו לעבור, אך את אחותי הלה וחבריה עצרו השלטונות והעבירו אותם למעצר בעיר בצרה. אחד מהעשירים היהודים שהיה מוכר לשלטונות ביקש ממפקד תחנת המשטרה לקבל אותה תחת חסותו, והוא ערב לה עד המשפט. לאחר שקיבל את המעטפה הוא הסכים. היהודי שלח גם מעטפה לשופט ובדיון הראשון בבית המשפט שאל השופט את אחותי: ‘לאן הלכתם?’, אז היא ענתה לבקר בקברי הנביאים יחזקאל ויונה. השופט זיכה אותם והיא וחבריה ושוחררו. אחותי לא ידעה את מצבנו בפלוג’ה, לכן נסעה לבית הדוד בבצרה ומאוחר יותר עלתה איתם לארץ”, מספר יעקב.
ומתי אתם הגעתם למעברת יקנעם?
“בחודש יוני 1950 אפשר היה לבקש אשרת יציאה מעירק, בתנאי שיצאו רק עם הבגדים שעליהם וחפצים אישיים, וישאירו את כל הרכוש לרשות ממשלת עירק. שליחים מהתנועה ניגשו לאבא ודיברו איתו על עליה לישראל. את אבא לא היה צריך לשכנע, אך הוא שאל: ‘יתנו לנו לצאת?’, אז הנציג ענה: “אנחנו סידרנו הכול, אתם טסים לארץ ישראל בעוד כמה ימים”.
מה אתה זוכר מאותם רגעים?
“ההורים התחילו לארוז בגדים, כמה כלי בית וכמה שמיכות. אבי ארז את כל כתבי הקודש שלו, את השופר העתיק ואת מגילת אסתר הכתובה על עור. לאחר יומיים, בשעות הבוקר, הגיע הפספורט. באותו יום בשעת ערב נסענו לשדה תעופה הסמוך לבגדד. לאחר חיפוש מדוקדק בבגדינו עלינו למטוס שחיכה בשדה”.
היישר לארץ ישראל?
“בשעת לילה נחתנו בקפריסין, ממנה טסנו במטוס ישראלי לשדה התעופה בלוד. עלינו למשאית ונסענו למחנה עולים בפרדס חנה ולאחר כמה שבועות לשער העלייה. בסוף הנדודים, בשעת ערב, נשלחנו למעברת יקנעם”.
ובא לציון גואל?
“איזו מעברה ואיזה יקנעם. מסביב הייתה אפלה, לא רחוק מאיתנו ראינו שני אוהלים מצד אחד, הר שומם, ומהעבר השני שממה שאין לה סוף. הגיע רכב וממנו ירדו כמה אנשים שהורידו יריעות עמודים והקימו אוהלים בהם נכנסנו לגור”.
לא מה שציפיתם?
“החיים במעברה היו קשים, גרנו באוהלים כשנה. החורף היה קשה והיה קר מאד. לאחר כשנה עברנו לצריפי פח שנבנו בחופזה, אך לא נכנס גשם. בקיץ החום היה נורא”.
איך התקבלתם ע”י השכנים?
“למרות כל הקשיים, שררו יחסים טובים בין כל שוכני המעברה מכל העדות וחיינו ממש כמו משפחה אחת”.

צילום: ארכיון "כוכב"

וממה התקיימתם?
“בשבועות הראשונים קיבלנו מנות אוכל לכל המשפחה תמורת תלושים. כשהורינו התחילו לעבוד, תמה החלוקה וכל משפחה קנתה לעצמה מצרכי מזון במכולת שהוקמה במעברה. אני זוכר שבעל המכולת רשם את הקנייה בפנקס וקיבל את התשלום בסוף החודש”.
מה הזיכרון שלך מאותם ימים?
“שיחקנו במחניים עם כמה סמרטוטים שגלגלנו ויצרנו כדור, איתו שיחקנו גם כדורגל. כשזה התפרק אז קשרנו מחדש. אני זוכר שחלק מהמבוגרים ישבו בבית הקפה ושתו תה וערק, הם שיחקו שש-בש. בשבילנו הילדים, בית הקפה היה מחוץ לתחום”.
ומה לגבי לימודים?
“בית הספר היה במושבה במרחק של כחצי ק”מ מהמעברה. כל בוקר הלכנו לבית הספר בקור, בגשם ובבוץ. המרחק מהמעברה לבית הספר היה בערך קילומטר. עבור ילדים קטנים, המרחק הזה היה גדול”.
אז איך בכל זאת שרדתם את זה?
“בעלי המושבים היו מגיעים עם עגלה רתומה לסוס, כשהם עמוסים בארגזים מלאים בירקות, או חבילות חציר מהשדה לרפתות במושבה. אנחנו קפצנו והתיישבנו על קצה העגלה, כשהרגליים מחוץ לעגלה והינו בכוננות קפיצה, מחשש שמה יניף העגלון לעברינו את השוט. לפעמים השוט פגע וזה הפחיד וכאב, אך מבט השנאה שנשקף מעיני העגלון, הפחיד לא פחות. את הסיבה לשנאה זו לא הבנתי כלל אז כילד קטן, אך לא כולם היו כאלה, היו גם אחרים שהסיעו אותנו ברצון ושאלו באיזו כתה אני לומד ומי המורה שלי”.
ומתי עברתם למגורי קבע?
“בשנת 1952 עלינו סופסוף לשיכונים, שבבנייתם השתתפו גם עולים מהמעברה. בחלקה קטנה סמוך לבית, נטע אבא כרם”.

האטרקציה של היריד

כאמור, ב-3 בספטמבר 1999 במבנה ישן ששופץ ע”י בני המשפחה נפתח “מרתף מורד”, שייצר שיכר מפירות, ירקות ומצמחי תבלין. ליד מיכלי היין תססו גם יינות השיכר במיכלי זכוכית, דרכם ראו המבקרים את התסיסה. “הלקוחות הראשונים היו עובדי הי-טק ממפעלים סמוכים, האוטובוס הראשון היה של עובדי התעשייה האווירית שישבו על ספסלים מאולתרים ושמעו על הקמת היקב ונהנו מאד”, אומר יעקב.

צילום: ארכיון "כוכב"

סיפרת שהשתתפתם בירידים, איך קיבלו אתכם בהתחלה?

“חששנו שאיש לא ישים לב לדוכן שלנו, שכלל שולחן קטן שעליו מפה לעומת הדוכנים הגדולים והמפוארים שסביבנו. השתתפנו ביריד ‘טעם העיר’ ואני זוכר שהתמקמנו ראיתי סביבי את הדוכנים של היקבים הגדולים: ‘בנימינה’, ‘ברקן’, ‘כרמל מזרחי’ ו’יקבי רמת הגולן’. הדוכנים שלהם היו גדולים, אך בסופו של דבר הדוכן שלנו היה האטרקציה של היריד”.
בשנה האחרונה החליטו בני הזוג לפרוש לגמלאות. אבל, הרצון המחובר באופיו לשורשיו של יעקב לא נותן לו לשבת בחיבוק ידיים. כיום הוא מרצה ומספר על ספרו “טעם הארץ”. הקהל יושב מרותק, מקשיב וחווה את האירועים. יעקב מעביר גם סדנאות להפקת ליקר ביתי ממוצרי בריאות טעימים ומיוחדים, ובסיום הסדנה כל משתתף מכין לעצמו ליקר.
מהיכן שאבת את ההשראה לכתיבת הספר?
“בילדותי נהגו בני המשפחה להתכנס בביתנו כדי להעלות זיכרונות מהחיים בעירק, על חיי היהודים בתקופות שונות. ישבנו מרותקים והקשבנו לסיפורים. בהיותי ילד סקרן מטבעי, העליתי תמיד על הכתב את כל מה ששמעתי ובמחברות שלי תיעדתי את האירועים. את כל מה שלא הבנתי שאלתי מאוחר יותר את אבא או את אמא או את אחי הגדולים, כדי לייצור תמונה מושלמת ככל האפשר”.
את מחברותיו שמר יעקב מכל משמר. לפני כ-3 שנים, בהיותו מרותק לבית כחודש ימים עקב ניתוח שעבר, הוא נזכר במחברות שהצהיבו במהלך השנים. כאשר אתי חזרה מהעבודה הם ישבו יחד לקרוא בהם, והיא זו שיעצה לו לכתוב את הספר המתאר את חיי היהודים בעירק. על העלייה, הקליטה, עד להקמת היקב.
כאמור, במשך כשלוש שנים הוא כתב את הספר המגולל שתי אהבות, כאשר הוא שוזר אותן זו בזו. אחת לרעייתו אתי והשניה ליקב שעליו חלם, כאשר בדרך המפותלת הוא הצליח להתגבר על הקשיים והמכשולים הרבים שניצבו בפניו.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>