17.12.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

זהו מאיר

מזכ”ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, משלים שנה בתפקיד. הוא מדבר בגילוי לב על מצב התנועה, מסביר מה ניתן לעשות ואיך, מתבטא בנוגע לבעיית הדיור וחושב כבר על האתגרים שניצבים בפתח: “האיומים על החקלאות הישראלית, הניסיון להגדיר את פעילות הארגונים האזוריים כ’פעילות קרטליסטית’, האיום על שיטת המיסוי הקיבוצי, סוגיית הקרקעות החקלאיות ועתידן, הלגיטימציה לזרם חינוך ייחודי משלנו ועוד”, הם איומים חיצוניים, אך ישנם גם אתגרים פנימיים לא מבוטלים. ראיון

מאת: מערכת "כוכב" , 6 ביולי 2016

הפריט הבולט ביותר בלשכת מזכ”ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, הוא תמונת פאזל גדולה המורכבת מתמונות 70 קיבוצים. את התמונה קיבל ניר מאיר מחבריו ב-ק.מ.ה והיא מבטאת את החוויה המשמעותית ביותר, אשר עיצבה את תפיסת עולמו הקיבוצית.
מאיר, בן 60, דור שלישי בקבוצת שילר, נשוי לשגית ואב לארבעה ילדים החיים בקיבוץ. בשני העשורים האחרונים הוא מילא שורה של תפקידי מפתח ביצועיים בתנועה, בהם יו”ר הארגונים הכלכליים הקיבוציים, יו”ר ברית פיקוח, יו”ר האחזקות בתנובה, יושב הראש ביותר מעשרה קיבוצים, בהם כפר עזה וניר עם שבעוטף עזה, חבר מזכירות בתנועה ויו”ר ומנכ”ל חברת “ק.מ.ה” לניהול קיבוצים – ‘קבוצת מנהלים הטרוגנית’ שקמה ופעלה להטמעת סטנדרטים ותפיסה מגובשת, מושכלת ומרושתת לניהול הקיבוצים.

צילום: ארכיון "כוכב"

לדבריו, ביסוד השם הזה עומדת תפיסתו את מציאות: “הקיבוצים מאוד מאוד דומים, אבל לכל אחד ייחוד משלו. מוסדות התנועה, נועדו לשרת את רצון וצרכי החברים והקיבוצים. ואלה, אינם בהכרח זהים”.
מנקודת המוצא הזאת ניתן להבין, כי תפקידו של מטה התנועה הוא לשמש כ’קבוצת אינטרס’, שכל תכליתה לדאוג לזכויותיהם המיוחדות של הקיבוצים וחבריהם, האמנם ?
“חלילה. זו השקפה רדודה למדי. בחברה הישראלית שאיבדה את הכיוון, בכלכלה הניאו-ליבראלית שהושלטה כאן ובתרבות הפוליטית המאפיינת את ישראל 2016, יש לנו תפקיד חשוב מאוד. אלא שלאורך כמה שנים ובפרט בשנה האחרונה, כמזכ”ל התנועה הקיבוצית, אני מזהה גורמים בעלי עמדה ורבי השפעה, הסבורים כי התנועה הקיבוצית סיימה את תפקידה ההיסטורי. לשיטתם של גורמים אלה, במשרדי הממשלה השונים, ברשות מקרקעי ישראל ובמשרד המשפטים, גורלה של התנועה הקיבוצית, נחרץ, להישאר בדפי ההיסטוריה כגורם משמעותי ביצירת התנאים להקמת המדינה, אבל בתנאי ישראל 2016 שוב אין לה כל ייחוד או תפקיד, ועליה להימוג. כאשר אלה התנאים על המגרש, התפקיד של מוסדות התנועה הוא לאפשר לקיבוצים לשרוד, להתפתח ולמלא תפקיד משמעותי בחברה הישראלית. אלא שתנאי הכרחי אך ממש לא מספיק הוא ההישרדות. לכן, אין לנו ברירה ואנו נאלצים להשקיע מאמצים גדולים והמון זמן, במאבק על עצם יכולתנו להמשיך ולהתקיים כקיבוצים. אבל אסור לטעות, זאת אינה תכלית קיומה של התנועה”.
האם זאת הסיבה להצעתך למנות בממסד התנועתי תפקיד חדש – משנה למזכ”ל?
“בדיוק. בכדי להצליח להתמודד עם כלל האתגרים. ובמקביל, להגדיר ולפתח את הכלים בעזרתם נוכל למלא את ייעודנו, נידרש זמן ניהולי נוסף, ברמת הניהול הבכירה ביותר”.
אתה יכול לומר משהו על אותו תפקיד ועל הכלים הנדרשים לקידומו?
“בשמחה. להבנתי, תפקידה של התנועה הקיבוצית הוא לנסות ולהציע לאזרחי ישראל אלטרנטיבה מוסרית, ערכית ודמוקרטית, שתאפשר להם לבנות כאן חברה טובה יותר, צודקת יותר, כזאת שלמענה הקמנו את מדינת ישראל”.
סליחה, הדברים נשמעים כמו סיסמה. אתה יכול לפרט קצת איך? באילו דרכים? ובאילו כלים?
“אענה בקצרה, כי התשובה לשאלה הזאת יכולה למלא את כל העיתון. אבל הנה, בראשי פרקים: אני סבור כי מאז נאלצה ממשלת ישראל לקבל את התכנית לייצוב המשק, באוגוסט 1985, התחולל כאן סחף נורא, אשר הפך את ישראל למדינה ניאו-ליבראלית קיצונית. הדבר מוצא את ביטויו בתחומים רבים. לא אכנס כאן לדוגמאות כי תקצר היריעה. הדרך היחידה להתמודד עם המציאות הזאת היא, לדעתי, בבניית ‘מודל אלטרנטיבי’, שיוכל להוות דוגמה לחברה הישראלית. הקיבוץ היה בעבר מודל כזה, אלא שהקיבוצים, בהיותנו ישובים נפרדים, לרוב בניתוק, בפריפריה, לא הובנו ולא נלמדו כראוי על-ידי החברה הישראלית. מי שרוצה להדגים ברצינות את מהותו של המודל האלטרנטיבי, צריך לעשות זאת בתוככי החברה הישראלית. הכלי האולטימטיבי לכך, הם הקיבוצים העירוניים ופעילויות בינ”ה להם אנו שותפים. הבסיס לעשייה זאת הם עקרונות הקואופרציה הבין לאומית. נושאי הבשורה – חניכי תנועות הנוער, בקבוצות הבוגרים, המממשים כבר היום את החזון הזה, הלכה למעשה. אלא שהם מעטים מידי, עניים מידי וחסרי יכולת הישרדות. תפקידנו יהיה להשתמש ביכולות המשופרות האגורות אצלנו, בכדי לקדם ולתמוך בפעילות הזאת. מתוך תפיסות אלו, שמתי בשנתי הראשונה בתפקיד דגש רב לעיסוק בנושא הקואופרטיבי ולניסיונות לשקם את מערכות היחסים עם תנועות הנוער ועם תנועות הבוגרים.
ברשותך, נעבור לנושא המעיק על כל חברי הקיבוצים. שאלת חידוש הבניה.
“אין ספק כי עצירת הבניה בקיבוצים היא איום אסטרטגי על המשך קיומה של התנועה הקיבוצית. אירגון שאינו מסוגל לצמוח ולהתחדש אינו בר-קיימא. דווקא בתחום הזה, היו השנה הישגים לא מבוטלים. לא, עדיין לא ניצחנו בכל המאבקים, עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה, אבל בזכות רוח גבית משמעותית שקיבלנו מאביגדור יצחקי, ראש מטה הדיור, יש היום מודלים מעשיים אחדים הפותחים דרכים להתקדמות בפני כ- 70% מן הקיבוצים. רק השבוע קיבלתי מכתב מ”מ ראש רשות מקרקעי ישראל, עדיאל שמרון, שמאשר את הסיכום שיש בינינו: המנהל יקדם את ‘חלופת האגודה’ בשיתוף עם כל קיבוץ שיבחר בכך. שמרון כתב לי בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים: ‘קיבוץ שייכנס למסלול ‘חלופת האגודה’ יקבע את המחיר. כל קיבוץ יבחר את המודל המתאים לו. באשר לקיבוצי המרכז, אנו עומדים ערב הדיון בבג”צ בעתירה שהגישה התנועה עוד לפני בחירתי. אם נצליח לחדש בעזרת העתירה הזאת את זכויותינו כפי שהיו בעבר, ונזכה ללגיטימציה ל’חלופת הפיקדון’, נשיג את הפתרון הנכסף.
ואם בג”צ יחליט אחרת?
“עלינו לעשות הכל בכדי להגיע למצב של “חייה ותן לחיות”. אם לא נגיע, נצטרך לבחור דרכי התמודדות והתגוננות אחרות”.
אילו אתגרים נוספים ניצבים בפני התנועה הקיבוצית בימים אלו?
“הנושאים בוודאי מוכרים היטב לחברים, ואנחנו עוסקים בכך בכל ימות השנה, לכן אסתפק בכותרות: האיומים על החקלאות הישראלית, הניסיון להגדיר את פעילות הארגונים האזוריים כ’פעילות קרטליסטית’, האיום על שיטת המיסוי הקיבוצי, סוגיית הקרקעות החקלאיות ועתידן, הלגיטימציה לזרם חינוך ייחודי משלנו ועוד. כל אלה, איומים חיצוניים הנובעים מן התפיסה שציינתי קודם, הגורסת כי הקיבוץ הפך לישוב קהילתי ואין כל הצדקה להעמיד לרשותו “כללי משחק” ייחודיים. ישנם גם אתגרים פנימיים לא מבוטלים, עימם נצטרך להתמודד, כמו: עדכון מבנה מטה התנועה, כך שיהיה אפקטיבי לאתגרים הניצבים בפנינו, ואני כאמור, רואה בהכנסת משנה למזכ”ל כחלק מעדכון זה, השלמת תהליך איחוד התנועות, הדיון וקבלת החלטות עקרוניות בסוגיית מבנה תקציב התנועה, עם תחילת הדיון בהמלצות ועדת “רן כוחן”, הצמחת שדרת ניהול צעירה דינמית ומעודכנת בקיבוצים ובמטה התנועה, ועוד.
אחרי כל זה, איך אתה מסכם את השנה הראשונה בכיסא המזכ”ל?
“נכנסתי לתפקידי שנה וחצי אחרי כניסתו של איתן ברושי. הבנתי, כי התנועה הקיבוצית היא ‘ספינה כבדה’ וכי לא יהיה זה נכון לסובב את ההגה שלה מצד לצד בפראות. לכן, קבעתי כי התנהלותי תהייה איטית וסבלנית. אני חושב כי עמדתי בכך לא רע. אבל, שלא תהייה טעות. השינויים בוא יבואו, לאט אך בנחישות. אני מבקש לאחל לכולנו כי נשכיל להתארגן באופן יעיל ונכון מול אתגרי העתיד. ולסיום, הייתי כאן בסוף שנות התשעים. אני זוכר היטב את המשבר הקיומי בפניו עמדו כ- 60 אחוז מהקיבוצים. אני מאמין כי עם רבים וטובים היה לי חלק כלשהו בתהליך ההיחלצות המרשים שעברה התנועה הקיבוצית. מי שהיה שותף לתהליך הזה, אינו יכול שלא להיות אופטימי. יש בנו, כקיבוצים וכתנועה, כוחות בלתי רגילים. הלוואי כי נשכיל לרתום את כולם לשיפור פניה של החברה בישראל. אם נצליח בכך, כל היתר, שיפור מעמדנו הציבורי, שיפור ייצוגנו הפוליטי, הרחבת ההזדהות עם ערכינו, יבואו כתוצאה נלווית. אם לא נתרכז בכך, אם נמשיך ונעסוק אך ורק באינטרסים המיוחדים שלנו, נוקע כקבוצת אינטרסים צרה וגודלנו הזעום יכריע את עתידנו”.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>