19.04.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

חוזר למקום הדקירה

סרן יונתן מאיר, תושב בית לחם הגלילית, סגן מפקד גדוד 77 בחטיבה 7 של חיל השריון, הוצב לפני שנה לתעסוקה מבצעית באזור חברון, במהלכה נדקר במהלך פיזור הפגנה אלימה של תושבים מקומיים, אך למרות הפציעה הצליח להתגבר על התוקף. שנה חלפה והוא שוב חוזר לסמטאות חברון ועושה את העבודה הקשה מול אינתיפאדת הסכינים. בראיון שהעניק לאדי גל, הוא מספר כי הוא מבין את התפקיד ואת עומקו, ומאמין שהשנה הוא עוד יותר מוכן כדי להתמודד יחד עם חייליו בכל מצב שלא יקרה. “ אני חוזר לשם עם תחושה של סגירת מעגל, תחושה של ביטחון”, הוא אומר

מאת: אדי גל , 9 בנובמבר 2016

כשפלוגתו של סרן יונתן (ג’ונה) מאיר מחטיבה 7 של חיל השיריון הועברה לפני קצת יותר משנה לתעסוקה מבצעית מגבול רצועת עזה לאזור חברון, חשבו יונתן והחיילים שהם הולכים לתקופה רגועה יחסית, בטח לעומת מה שעברו על גבול הרצועה לפני כן. אבל כשהגיעו לחברון, אינתיפאדת הסכינים כבר פרצה, מהומות של תושבים מקומיים היו על בסיס יום יומי, ובסופו של דבר, יונתן מצא את עצמו מול אדם חמוש בסכין, שתקף אותו וגם דקר אותו, אך למזלו הוא הצליח להתגבר עליו.

צילום: ארכיון "כוכב"

אופציה לא פשוטה

וכעת, שנה אחרי, סרן יונתן חוזר לתעסוקה מבצעית באזור חברון, ללא חשש כלל, אבל מתוך אמונה שהניסיון שצבר והאימונים שעברה פלוגתו כדי להתמודד עם סוג האיומים החדש, יסייעו לו לעבור גם את התעסוקה הזו בבטחה. זמן קצר לפני שעלה לקו, אמר מאיר בראיון לרשת עיתוני “כוכב” שהוא מוכן למשימה הלא פשוטה הזו. “לא, אין שום חשש, לחלוטין לא. אנחנו חיילים וזו העבודה שלנו, אנחנו מתורגלים, באים מוכנים טוב יותר. לפני שנה לא ממש ידענו למה לצפות, היום אנחנו ערוכים אחרת, מוכנים טוב יותר, הרבה יותר מפעם שעברה. אבל צריך לזכור שגם אז, בסופו של דבר תפקדנו, ואחרי פעם אחת ידענו איך לטפל באירועים מהסוג של דקירות”.
ספר על התחושה בקרב החיילים שלך.
“מצד אחד הם לא אנשי חיל רגלים, שעושים בשוטף את העבודה באזור הזה. מצד שני, הכשרנו אותם היטב כדי לסגור את הפערים מול יחידות חי”ר. היום הם מוכנים ברמה די גבוהה והיכולות של החיילים שלנו לא מביישות שום גדוד חי”ר. ברור שיש גם המון הכנה מנטאלית, המון שיח. אנחנו דנים בהמון נושאים ערכיים. עבור רבים זו הפעם הראשונה שהסכסוך הישראלי-פלשתינאי מתפוצץ מול העיניים שלהם, ועד שלא רואים את זה, קשה להבין. עולות הרבה שאלות, הרבה נושאים ערכיים. התפקיד שלנו הוא להכין את החיילים לא רק ברמה המקצועית, אלא גם ברמה המנטאלית. עשינו עבודה טובה ואנחנו מוכנים למשימה”.
יונתן נולד וגדל בבית לחם הגלילית, בעמק יזרעאל, כאשר סבא שלו, מאיר, היה בין מייסדי היישוב. הוא הבן האמצעי במשפחה, יש לו אחות, רומי, גדולה ממנו בשלוש שנים, ואח, נדב, קטן ממנו בשנה. שני ההורים עסקו בחקלאות הרבה שנים וכים עובד האב, גד מאיר, בפרי הגליל, בעוד האם, אופיר, היא מנהלת מרכז ההנצחה בקרית טבעון. הוא למד בבית הספר היסודי בכפר יהושוע ובהמשך למד בתיכון ובחטיבת הביניים באורט קרית טבעון. הוא זוכר היטב את תקופת הנעורים. “בתקופה שלנו זה היה תנועת נוער בבני המושבים, טיולים, מחנות, הדרכה. הדרכתי שלוש שנים בתנועה ומה שהכי אהבתי זה טיולי שטח עם טרקטורונים, אופנועים ועוד כל מיני כלי שטח. זה היה העיקר. בלימודים הייתי תלמיד די בינוני, דאגנו להגיע לבית הספר ועשינו מה שצריך. לא הרבה מעבר”.
לפני הצבא הספיק יונתן לעשות גם שנת שירות אחת, בקבוצה קהילתית בקרית טבעון. הוא וחבריו הדריכו בני נוער, עזרו להם, התגברו על האדישות של חלקם, הקימו מועדון נוער שהיה פתוח לחוגים, שיעורים, מסיבות, מחשבים ופרויקטים. בקבוצות שהם עבדו איתם היו מעל 400 חניכים, מן תנועת נוער עירונית שכללה גם נוער בסיכון. יונתן מאוד נהנה מהשנה הזו ומספר עד כמה הפרויקט החדש שהוא וחבריו יישמו בשטח הצליח.
כשהגיע העת להתגייס, עמדה בפני יונתן אופציה לא פשוטה. מצד אחד, רוב חבריו מהמושב רצו ללכת לסיירות השונות, בעוד יונתן, בהשפעת רכז הנוער, אפי, דמות דומיננטית ומשפיעה, התלבט בין סיירת לבין שירות בגדודים. יונתן: “זה התחיל בזה שחבר אמר לי שאני לא יכול לעבור גיבוש לשייטת. אבא שלי היה בשייטת ועמדתי באתגר הזה, עברתי גיבוש. אבל אז התלבטתי בין שירות בשייטת, או באחת הסיירות, כמו מטכ”ל, שלד”ג וכו’, שם נמצאים חצי מחברי במושב, לבין שירות בגדודים. שם העבודה יותר שחורה, פחות פנטזיות, אבל יחד עם כל עם ישראל. זה נראה לי שירות יותר מציאותי, יותר הולם את החברה הישראלית. אז את השירות התחלתי בשייטת, אבל לא הייתי מבסוט מהבחירה והשירות, והבנתי שהמקום שלי בגדודים. חתמתי על ויתור ואז התלבטתי בין שירות בנח”ל לבין שירות בשיריון. בסוף בחרתי שיריון, כי זה הזכיר לי את הטיפול בטרקטורונים במושב. הלכתי לשיריון ומשם התגלגלתי לקורס מפקדים, קורס קצינים וכך הלאה”.
אומרים שהשירות בשיריון הוא שירות קשה.
“באמת שירות קשה, אבל אני חושב שקשה לכל חייל, לא משנה היכן הוא. אבל זה לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו”.
היו לך רגעי שבירה?
“לא היה רגע שאמרתי די, אני לא רוצה יותר. ולא חסרים רגעים קשים, פעילויות, עבודה קשה, משמעת. זו עבודה קשה לתפעל טנק, זה ממש לעשות את העבודה השחורה. ובתעסוקה, אתה עומד שמונה שעות במחסום, זה לא נעים. אבל זה מה שעושים בגדודים, זה חיל השיריון, לא אליטה, אלא הבסיס שעושה מה שצריך, ויש גם רגעים קשים”.
חשבת על קצונה מההתחלה?
“לא רציתי קצונה ולא מ”פ, לא רציתי להישאר בקבע. אבל אתה מרגיש שצריכים אותך ויש מה לעשות. מבחינתי, אין הרבה דברים שמספקים ברמה אישית כמו שמירה על ביטחון מדינת ישראל. אתה משפיע על החברה, על החיילים שמתחתיך, על מי שמקבל פה הכשרה. אתה מלמד נורמות, ערכים. זו בעצם הנקודה האחרונה במסלול החינוכי שיש לו השפעה, וזה ישפיע באזרחות, ויש גם הרבה כוח להשפיע, דבר שמושך לעוד כמה שנים שירות”.

 

צילום: ארכיון "כוכב"

הם החלו להתגלגל

לפני שנה בדיוק סיימה פלוגתו של יונתן תעסוקה בגבול עזה ועברה לשרת באזור חברון. באותם ימים, זה היה לעבור מגזרה ממש חמה לגזרה רגועה מאוד, יחסית. אבל אז בדיוק החלה ההתחממות שהובילה בסופו של דבר לאינתיפאדת הסכינים. יונתן: “חשבנו שאנחנו מגיעים לאזור פחות חם, רגוע, אבל איך שהגענו, תוך שבועיים שלושה, כל הגזרה התחממה באופן מאוד חמור. הפלוגה נכנסה לקצב עבודה מטורף, לא ישנים, לא אוכלים, שומרים, מסתכלים, מסכלים ניסיונות חדירה, רצף עבודה מאוד גבוה”.
ואז, באחד מאירועי הפרות הסדר, כאשר לעבר החיילים נזרקו בקבוקי תבערה ואבנים, הבחין יונתן באדם שנראה לו מוזר והתקרב לכוח שלו, דבר שבעיניו היה מאוד מוזר. יונתן: “אמרנו לו להתרחק והוא באמת התרחק. יצאנו לתפוס נקודת תצפית טובה יותר ואז הבחנו באותו אדם שוב, כשהוא מתחבא באחת הטרסות שהיו שם. הוא קפץ עם הסכין לעבר הקשר שלי, מאחורי. מהקפיצה שניהם נפלו למטה ואז הוא ניסה לדקור את הקשר. הם החלו להתגלגל ואז קפצתי על המחבל, תפסתי אותו וניסיתי לרתק אותו לרצפה. תוך כדי מאבק, הוא דקר אותי מספר פעמים. המחבל היה איש גדול, אמרתי לחובש שהיה ליד ‘תירה בו’, אבל היה קשה לו לירות כששנינו על הרצפה. אחרי עשרים שניות הוא השיג זווית טובה וירה לו כדור אחד בראש ופה נגמר האירוע הזה. אז החלה התקהלות משמעותית של 300-400 איש שהתקדמו לעברו. הפגנה מאוד אלימה. הגיעו למקום עוד כוחות, החובש טיפל בפצע שלי ורק לאחר שנגמרה ההפגנה פינו אותי לבית חולים, שם עשו לי מספר תפרים. עוד באותו יום חזרתי לפלוגה, באותו לילה גם הגענו לביתו של המחבל, סייענו לכוחות הביטחון שטיפלו בבני המשפחה”.
פעם ראשונה שלך בקרב פנים מול פנים?
“אנחנו שיריונרים. ב’צוק איתן’ היה אירוע אחר לגמרי, מטווחים שונים, נתקלנו גם שם, אבל זה היה לגמרי אחרת. זו באמת פעם ראשונה שלי בקרב פנים מול פנים”.
ואיך הרגשת עם זה?
“לא חשבתי יותר מדי, אין זמן למחשבות. אתה מגן על עצמך, על החיילים. זה אתה מולו, האינסטינקט מוביל אותך לעשות את מה שצריך. גם האימונים. פחד לא היה שם ורק חשבתי איך מתגברים עליו”.
הפלוגה של יונתן המשיכה לשרת במקום עוד חודשיים והשתתפה בכמה וכמה אירועים משמעותיים, כולל מעצר של מחבל בדרך לפיגוע. יונתן: “סיכלנו המון אירועים, היינו חודשיים בתקופה הכי חמה שהייתה שם, תקופה משמעותית, מעניינת, מאתגרת”.
מאז אותה תקרית, סרן מאיר קודם וכיום הוא משרת כסגן מפקד גדוד 77 בחטיבה 7. בתקופה האחרונה הוא מתגורר יחד עם חברתו, מאיה, שאותה הכיר בתנועת הנוער, בתל אביב. בימים אלה הוא חוזר לתעסוקה נוספת באזור חברון, ואומר: “בדיוק שנה אחרי, אני חוזר לשם, עם תחושה של סגירת מעגל, תחושה של ביטחון. אני כבר מכיר את הדברים, את האפשרויות, אנחנו יותר מנוסים, מרגישים יכולת טובה יותר לטפל באירועים, ערוכים יותר טוב, ערוכים לתרחישים יותר טוב. מאז הצבא נערך בצורה טובה מאוד, דברים השתנו ואם האירועים שוב יתפוצצו, יהיה לנו יותר קל לדכא את זה”.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
“אין לי מושג, לא יודע. הייתי רוצה להיות חקלאי, עם מוסך ואופנועים, משהו קטן, פרטי שלי, סדנת אופנועים. או בעמק, או להפריח את השממה”.
אולי תהיה בקבע?
“כן, גם זה יכול להיות, אבל באמת שאני לא יודע”.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>