18.07.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

יום אחד זה יקרה

מה קורה לשתי צעירות שיוצאות לבלות עם ידיד במועדון? איפה עובר הגבול בין יחס חברי לתקיפה מינית? וגם: איך מתחילים לשנות את פני הדברים ומביאים לכך שכשאת אומרת לא - זה בדיוק מה שאת מתכוונת - על כל גבר להבין את זה ולהפנים את זה. מיוחד לרגל יום האישה הבינלאומי

מאת: סימונה ז'בנסקי , 12 במרץ 2017

הכל התחיל בערב גשום בבאר שבע, כאשר נסעתי מביתי ביקנעם עלית לדרום, בכדי לפגוש את החברה הכי טובה שלי מהצבא. דומה כי לפעמים אנחנו עושות דברים מטורפים בשביל אנשים אהובים, אחד מהם הוא לנסוע רחוק, השני זה לשדך לחברה את הידיד הרווק שלי מהעבודה. והאמת, זה לא השידך הראשון שאירגנתי לה. פעם בהצלחה, פעם פחות. אבל הפעם, האמנתי כי אני היחידה שיודעת.

צילום: אילוסטרציה

הידיד שלי (מתן שם בדוי) הוא בחור מקסים ונחמד, שהתברר כמארח מפנק ואדיב. ישבנו שלושתנו בדירת הסטודנטים המשופצת והמרשימה שלו וציחקקנו עד בלי די על שטויות, והעלנו זיכרונות משמחים. היה כל כך כיף שלא היה ספק שנקבע איתו לשבת על חומוס ביום שלמחרת, ואפילו מאוחר יותר, נוכל להגיע לדירתו שוב ולהציע לו להצטרף אלינו למסיבה.
למרות שהוא בתקופה של לימודים אינטנסיביים, הוא נעתר להזמנה שלנו. אמנם מעט בהיסוס, אבל בשמחה. ואכן, הצטרף לחגיגה של הלילה. אני חייבת לציין כי מדובר בבחור מקסים שאני מכירה כל כך טוב. מתן היה לנו לכתף ולגוף מגן מפני הצעות של גברים משונים על רחבת הריקודים. למעשה, אף אחד לא ניגש אליי ולחברתי, היינו כמו אוויר בשבילם, אולי אוויר יפה, אבל זה לא שינה יותר מדי, לא להם לפחות.
הגברים שלטשו עיניים ניגשו אל מתן וזרקו לעברו שלל משפטים, כמו: “סחטיין אחי, אתה עם שתיהן?”. אני וחברתי החלפנו מבטים נדהמים ושמענו אותו עונה להם נונשלנטית “כן”, וכל אחד הסתלק בתורו. אמנם הרגשנו כמו רכוש של מישהו ולא ממש כמו בנות עצמאיות שאחראיות על עצמן ועל הגוף שלהן, אבל המטרה הושגה. הצלחנו לרקוד בשקט, חלומה של כל בחורה ממוצעת שיוצאת לבלות בערב שישי, בידיעה שהמלאך המגן שלנו הוא מתן, עליו אפשר לסמוך בכל דבר ועניין. איתו אפשר להרגיש בטוחות.

נגיעות מתחת לשמיכה

הגענו לדירה שלו מאוחר יותר, מטושטשות מאלכהול ורעבות לכל תכולת המקרר שלו. הבנו שבמוקדם או במאוחר, הספות בסלון ביתו ישמשו לנו כמיטה להתרסק עליה עד הבוקר.
בהתחלה מתן ישב לידי. ניהלנו שיחה נעימה וקולחת כהרגלנו מליל האתמול, אבל אז התחלנו להרגיש שקצת קר והוא עבר לספה שבה חברה שלי ישבה. הוא הדליק את תנור החימום ונכנס תחת שמיכת הצמר הנעימה שהייתה ברשותה.
חברה שלי שלחה אליי מבט פעור עיניים, ואני החזרתי לה מבט שואל. היא ניסתה ללחוש לי משהו ואולי לא שמעתי, אולי לא הייתי בפוקוס. למחרת דיברנו על זה והסתבר לי שמה שהתרחש מתחת לשמיכה לא היה תמים בכלל.
לדבריה, זה התחיל כשמתן הניח עליה את הרגליים שלו, והמשיך לליטוף חושני של הירכיים וצדי בטנה. ליטוף שנמשך אולי כמה שניות ויתכן שנגמר כשהיא אמרה את המשפט שהדהד לי בראש עוד מאותו הרגע שבו הוא נאמר: “תפסיק, הידיים שלך קרות”.
כשהבנתי, והבטתי בפניה המבולבלות של חברתי, הכעס געש בתוכי כמו לבה רותחת מלוע של הר געש פעיל.
לא מדובר כאן בשטח אפור, אלו לא נגיעות ביד או רמיזה קלה שהוא בעניין שלה, אבל הוא אפור מספיק כדי לא לגעור במתן, או להתייחס לאירוע מיידית, לכן חברה שלי לא הגיבה. היא לא התייחסה לזה כתקיפה מינית וגם לא כהטרדה מינית. חשוב לי לציין את זה, כי ההגדרות האלו הן סובייקטיביות ומשתנות מאשה לאשה. כל אחת, בצורה כזו או אחרת, רגילה לדברים בסגנון. וחוץ ממגע מאוד לא מתאים ומאוד לא במקום, היא לא ייחסה לזה חשיבות, אבל אני ייחסתי.
ייאמר מייד, אני לא בחורה היסטרית והאמת היא שאני לא מפסיקה לזרוק הערות שוביניסטיות על ימין ועל שמאל. זה חלק מהאישיות שלי, זה חלק מההומור שלי, בעיקר כשהייתי יושבת עם הידידים הבנים שלי מהעבודה. ככה זה עובד באבטחה, אני ועוד עשרה בנים, מחפיצים ומתבדחים על בנות. אני יכולה להעיד על זה בעצמי, כי אני הייתי בצד השני, בצד שחפיץ. ואולי כאן מתחיל השטח האפור כשמשהו לא תקין נוצר, שאולי מכתיב את קווי ההתנהגות של כלל החברה שלנו.
בסך הכל, אני בוחרת להקיף את עצמי בבחורים טובים ואיכותיים, נדיבים ונחמדים. גברים אמיתיים, מכבדים ורגישים. אבל כשזה מגיע לפלרטוט ולבדיקת כוונות, פתאום הרבה מהם מתחילים לפשל. “אולי היא ביישנית, אולי היא לא הבינה שאני בקטע שלה מזה שהתיישבתי לידה? אולי אם זה עבד עם בנות אחרות זה יעבוד גם איתה?”, שאלות שהם שואלים את הסביבה ואת עצמם. ואז זה מגיע, מילים לא במקום, נגיעות אפורות ופולשניות. וחשוב לציין, גם מפתיעות, בעיקר כשהבחורה כבר נותנת אמון.
ולכן, נשאלות כמה שאלות: מה המרחק המוסרי בין ידיד שמנסה לצאת משטחי ה”פרנד זון” המאיימים ומבצע נגיעה שאינה במקום, לבין זר מוחלט שבמסיבה כלשהי תופס לבחורה רנדומאלית בישבן? כמו כן, האם בכלל המרחק קיים? וכל זה, מפני ששני המקרים נובעים מאותה צורת המחשבה: “זה שייך לי”.

כשיש ספק-אין ספק

בשנים האחרונות המודעות לכך גדלה, בין אם זה בקיום הפגנות או צעדות למטרות מחאה ולחימה בתרבות האונס, המקשטת במירב גווניה האפורים את התרבות בחברה הישראלית ובשאר העולם.
נשים רבות חוזרות ואומרות אמירות על כך שזה לא משנה מה הן לובשת עכשיו ואיך הן מתנהגות, כי אף אחד לא יכול לשלוח יד ולגעת, כי זה הגוף הפרטי שלהן והוא באחריותן בלבד. לאף אחד אין זכות להעביר ביקורת או לפעול בנדון.
והנה זה קורה, גם בחורף, כשלובשים סריגים עבים ומעילים, צעיפים וג’ינסים, עטופים בשכבות רבות של בגדים.
“תרבות האונס” זהו צמד מילים חזק, מטלטל, מבלבל. כל זה החזיר אותי לעבר, למסיבת “גייז” אחת בתל אביב, שיצאתי אליה עם חברות מהבית. בחור, שידעתי בוודאות שנמשך לגברים, התחיל לרקוד איתי ממש בחושניות. הוא התערטל סביבי והניע את הישבן ללא הפסקה. הכל היה כל כך ברור, יש בינינו אפס כוונות ואפס משיכה, ואז נתתי לו פליק בישבן. ככה, בהומור, כי זה “דרש”. ואז, הוא הסתובב אליי כשבהבעה רצינית משתקפת מפניו, ויכולתי לראות בעיניים שלו את המילים “זה לא מתאים” והבנתי, שגם לי זה קרה, גם אני נפלתי. ובדומה אליי, גם הידיד המקסים (מתן שם בדוי) שלי נפל. בתכל’ס, רובנו נופלים לתוך התרבות הזו, כי היא מושרשת בתוכנו במקום כל כך עמוק. כולם מפחדים להגיב תגובות שיתפרשו לא זורמות או כבדות, כבר התרגלנו. ויחד עם זאת, כולנו מבצעים מעשים שנדמים לנו כמינוריים וקטנים, אך הם משמעותיים.
בעצם, הגוף של כל אחד שייך לו ולא לאף אחד אחר, וזה לא אפור, זה מאוד ברור. כשיש ספק-אין ספק. אולי היא בכלל בעניין, אבל זה לא משנה. יש דרכים עדינות לרמוז לבחורות על עניין, ואין צורך להגביר הילוכים בשום מצב.
מתוך פרץ הזעם שלי, הכרחתי את חברה שלי לכתוב משהו למתן, לכתוב לו שזה לא היה לה נעים. היא שאלה אותי: “אבל למה? במה זה יעזור, זה כבר קרה”. “בשביל השינוי” עניתי לה בלי לחשוב פעמיים.
השינוי הזה יתחיל בי ובה, וימשיך בו. השינוי הזה ימשיך אצל החברים שלו ויום אחד השינוי יתרחב ויגיע לידיעת כולם. יום אחד נמעיט ליפול כל כך עד שנפסיק. יום אחד נכבד את המרחב של כל אחד ואחת ונפסיק את תרבות האונס. יום אחד, השטחים האפורים שבתוכנו יהיו פשוט מחוץ לתחום.

מספר שיא של פניות בשנת 2016

בשנת 2016 נרשם מספר שיא של פניות למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בחיפה והצפון, כ- 1,320 פניות לבקשת עזרה, גידול של 25% ביחס לשנת 2015. המרכז מעניק סיוע לפונים ללא עלות וללא הגבלה, 24 שעות ביממה. בעמותה מייחסים את הגידול לעלייה, במודעות והצורך של יותר נפגעות ונפגעים לקבל תמיכה בטראומה שחוו.
מאירה שטרנפלד, מנהלת העמותה מסבירה: “הכנסנו השנה כמה שיפורים טכנולוגיים ששיפרו את הגישה אלינו בכל שעות היממה. כמו כן, הוספנו גם ערוץ לפנייה דרך אפליקציית ווטסאפ, כדי להנגיש את השירותים שלנו לבני נוער. אבל, עיקר העלייה במספר הפניות נובעת מעלייה במודעות הציבורית ובכך שיש היום פחות סטיגמה כלפי התופעה, ויותר אומץ לדבר על הנושא”.
אחד מהנושאים שבמרכז הסיוע רואים בדאגה בתקופה האחרונה, הוא עלייה מתמדת בסוג מסוים של פניות, הקשורות לעבירות ברשת, העושות שימוש בסרטונים ותמונות בעלות אופי מיני. מדובר בפגיעה בנערות, אך לא רק, תוך ניצול מיני מתמשך, באמצעות חשיפת תמונות עירום והפצת סרטונים ברשתות החברתיות, לרבות קבוצות וואטסאפ. במרכז הסיוע מייחסים זאת בין היתר לחשיפה של בני נוער לתוכן פורנוגרפי אלים, כבר מגיל צעיר מאוד.
בנוסף, במרכז הסיוע מציינים, כי מעל לשני שליש מהתלונות שמוגשות בעבירות מין נסגרות במהלך ההליך, בדרך כלל בגלל קושי להשיג ראיות. שטרנפלד: “היינו רוצות שהשפה והכלים המשפטיים יותאמו לטיפול בפגיעות מיניות, כדי שהצדק יצא לאור ויעשה. חשוב להבין, כי צריך הרבה מאוד אומץ כדי להתלונן ולהיחשף, וסגירת תיקים מחזירה אותנו אחורה בכל הקשור לטיפול בתופעה. יש להמשיך ולהיאבק במיגור התופעה, הן במישור המשפטי והן במישור החברתי-חינוכי, כדי לשים סוף אחת ולתמיד להתנהגות הפסולה הזו”.
במרכז הסיוע מציינים, כי יותר ויותר נשים אמיצות שוברות את קשר השתיקה והסודיות, ומדברות בגלוי על הטרדות מיניות ופגיעות שחוו. “כיום אנחנו עדות ליותר קבלה, תמיכה וגיבוי של נפגעות ונפגעים. במדיה מתעסקים באופן רציף בנושא של פגיעות מיניות, אך לא רק בחדשות, אלא גם בסרטים וסדרות. כך, שלמעשה, נוצר שיח סביב הנושא במטרה לעורר, לדבר ולא להשאיר את הנושא בחושך”, מוסיפה שטרנפלד. אדי גל

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>