22.09.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

יציאת מצרים שלי

במלאות 30 ללכתו של אבי, מרדכי אהרוני ז"ל, העורך של עיתוני "הכוכב", אני מביא לכם את סיפורו האישי שכתב בזמן היותו בחברת הנוער בקיבוץ רמת השופט, מנקודת מבטו של נער בן 17 פליט ממצרים

מאת: ניר אהרוני , 13 בספטמבר 2018

"בשנת 1947 הגענו מקהיר ברכבת לחופשה בארץ. אבא ליווה אותנו, בנסיעה ברכבת עד קנטרה על גבול ישראל/מצרים, נפרד מאתנו וחזר למצרים.
הפעם נסענו, אמי לאה, יוסי (ג'ו) אחי הצעיר, אני וגם אבא של גיסי עזרא בעלה של אחותי רחל. אבא הביא איתו לרכבת תיק ובו כדור גבינה גדול וכל מיני ממרחים והכין לנו כריכים לדרך, דבר אשר מאד הרשים את אבא של עזרא.

רוכב על סוסת המוכתר "אבירה". רמת השופט 1948 צילום: ארכיון "כוכב"

בתחנת הרכבת בחיפה עזרא בא לפגוש אותנו והביא אותנו לביתם בפעם הראשונה. מביתה של רחל נסענו לבקר את אחותי הגדולה לילי בקיבוץ נחשונים, הקיבוץ שהוקם על ידי חלוצים ממצרים. ביקרנו גם את המשפחה בירושלים, שם התגוררנו, אצל הדודה וידה עד שהחופשה נגמרה והיינו צריכים לחזור למצרים. הרכבת למצרים אמורה הייתה לצאת בחצות הלילה.

בקיבוץ ניר יצחק צילום: ארכיון "כוכב"

צילום: ארכיון "כוכב"

אחר הצהריים הלכתי עם אחי יוסי (ג'ו) לרחוב יפו לקנות מוצרים להכנת כריכים לדרך. הכנו את הכריכים, ארזנו את מזוודותינו והכול היה מוכן להליכה לתחנת הרכבת. עזרא הגיע ובידו מברק מחיים (טוטו), אחי הגדול שהיה ראש תנועת השומר במצרים ופעיל בהעלאת היהודים ממצרים לישראל. במברק היה כתוב: תישארו שם כולם מבקשים לצאת – אל תבואו – מכתב בדרך ! היינו בדילמה איומה ולא ידענו מה לעשות. הוחלט שלא חוזרים, זאת למרות מחאותיה של אמי. נשארנו בארץ, כל הזיכרונות האישיים נשארו במצרים, הפכנו בן לילה לפליטים שכל רכושנו צרור במזוודה.
הרגשתי עירום כביום היוולדי, כל רכושי, הספרים, אוסף הבולים וכל אשר אהבתי נשאר מאחוריי. (כעבור שנים הביא לנו אחי בני תמונות אחדות ואמר שאת אוסף הבולים שלי הוא מסר למימי חברי הטוב ושכני במצרים).
החיים בקיבוץ זו הייתה המטרה אליה שאפתי, אליה חונכתי ואליה הובילוני צעדיי ולשם שמתי פעמיי.
החופשה נסתיימה והחיים האמיתיים החלו. אחי יוסי (ג'ו) בן 13 ואני בן 15 נשלחנו לקיבוץ נחשונים לשהות עם אחותי לילי. אימי נשארה אצל אחותי רחל ומשם עברה לירושלים לגור עם דודה וידה.
בנחשונים גרנו באוהל ועסקנו בכל מיני עבודות מזדמנות במקום, היינו משקים את הבלוקים של מפעל הבלוקים ועבדנו בכל מיני עבודות שונות.
יום אחד החלטתי שאני יכול לצאת לעבודות חוץ ושיבצו אותי בעבודה בקטיף תפוזים. יוסי (ג'ו) היה צעיר מדי ולא יכול היה להצטרף.
כך המשכנו עד שבקיבוץ חשבו לסדר אותנו ללימודים בבית הספר המקומי, אבל זה לא יצא לפועל כי בינתיים שיבצו את יוסי (ג'ו) בחברת הילדים בקיבוץ עין שמר. ביום בו יוסי (ג'ו) הלך נשארתי לבד והייתי עצוב מאד, הצטערתי על כל הפעמים בהן הצקתי לו ורבתי אתו.
כעבור תקופה קצרה שיבצו גם אותי בחברת נוער בקיבוץ רמת השופט. כאשר הגיע היום בא מישהו מהקיבוץ הארצי ולקח אותי למחנה העולים ברעננה. בבית העולים האוטובוס מחכה, עשרות נערים ונערות מתפרצים לתוכו וגל של שפות זרות ולשונות בלתי מובנות ממלאים את האווירה המחניקה ללא נשוא. נתקפתי ייאוש, זה לא היה כפי שתיארתי לי, רציתי לברוח משם לכל הרוחות ובלבד שלא להיות שם. לא להיות שוב זר בין זרים, אך לא עשיתי דבר.
נכנסתי לאוטובוס בשקט והתיישבתי ליד החלון, אף לא אחד שם לב אלי, אין דבר כך היה טוב יותר.
האוטובוס זז, מהחלון התגלה אלי הנוף, אותו נוף ארץ ישראלי ואדמתו האדומה עם יישוביו הרבים ומרחבי הפרדסים. בו בזמן שהתרגלתי אל הנוף התחלתי להתרגל לאווירה שבתוך האוטובוס ההומה מנוער, התחלתי להתרגל לאותו רעש ודיבור מוזר עד שחשקה נפשי להכיר קצת את הנוער הזה הבא ממרחקים. ממש להכיר את אותו נוער אשר נדד בארצות רבות וסבל תלאות שעין לא ראתה.
הנה, אחד מהם יושב מאחוריי וחיוך על שפתיו. "מאין אתה?" שאלתיו, הלה הסתכל עלי נדהם, כנראה שכלל לא פילל לשמוע מילה עברית בים השפות הזה. "אינך מבין עברית?" שאלתיו שוב, "ניין!" ענה לי הלז כשהתדהמה עדיין לא סרה מפניו.
"וגם לא צרפתית?" שאלתי בקצת דאגה, אך שוב את אותו "ניין" תמה קיבלתי כתשובה.
אולי בכל זאת ספרדית… אנגלית… ערבית…? אוי ואבוי לי, חשבתי, איך אסתדר עם החברה הזאת שבינתיים נעשתה פחות זרה לי. חיכיתי שמא אולי הוא יגיד מילה בשפה קצת מובנת, ופתאום שומע אני: "דויטש?" שואל הוא.
זה כבר היה השיא. גרמנית, רומנית, רוסית, אוקראינית, אידיש, בדיוק השפות שאינני מבין.
סוף סוף, איך שהוא בשפה בינלאומית התברר לי שהם הגיעו זה עתה מרומניה, שגם הם היו בתנועת "השומר הצעיר" ונודע להם שאני ממצרים ושאני עומד להצטרף לחברתם ברמת השופט.
הגענו לקיבוץ רמת השופט, הגשם מנע קצת בעדי לחזות באותם בניינים קטנים עם גגות אדומים, באותן סככות עם הטרקטורים בתוכן, אותו מגדל מים, אותו חדר אוכל וכל אותם הברושים והאורנים. בכלל כל הנוף הזה אשר רבות שמענו, למדנו ושוחחנו עליו בהיותנו בתנועה. עודי שרוי במחשבותיי וזיכרונות קרובים ורחוקים מתערבבים זה בזה במוחי, משך אותי חבר אחד לתוך חדר האוכל וחבורה שלמה של נערים מתפרצת ובאה לקראתנו, חזק, חזק ואמץ!
"ישט דין בוטושאן?" – אתה מבוטושאן – שואל אותי אחד הנערים ברומנית.
"תסלח לי אבל אני ממצרים" עניתי לו בקצת גאווה.

מרדכי (ז"ל) ועליזה אהרוני צילום: ארכיון "כוכב"

הוא נשאר בפה פעור ועדיין לא יצא מתדהמתו כאשר בא מישהו אחר ושאל אותי, שוב ברומנית, איזה משפט ארוך שלא הבנתי ממנו אף מילה, "אני ממצרים" עניתי שוב.
איזה עסק ביש! חשבתי לעצמי, צריך יהיה בצורה זו להסביר לכל אחד ואחד שאני ממצרים ושאינני מבין רומנית.
אבל במהרה נוכחתי שטעיתי, ההודעה התפרסמה והתפשטה כהרף עין בכל החברה ואפילו בכל הקיבוץ – 'לחברת הנוער הגיע מצרי, וראו זה פלא מצרי ממש ממצרים, מאפריקה השחורה, מיערות העד, מהג'ונגל… והוא לא כושי! כן, הוא לבן, זה מהמדבר, זהו כן מהמדבר ואולי הוא בדואי? מי יודע את הערבים?' את הפירמידות ראית? ואת הספינקס? כמובן, איך זה שם, יפה? ואת הנילוס? לא פחדת מהתנינים? ועוד כהנה וכהנה שאלות משאלות שונות ובכל הנושאים.
אך מה זה חשוב? העיקר שהייתי בקיבוץ. גמרנו עם הגלגולים, עם הנדודים, חסל סדר החיים הישנים. כאן מתחילה פרשה חדשה, כאן מתחילים חיים חדשים, חיים שומריים וסביבה שומרית, אותם החיים אשר חונכנו לקראתם בתנועה. שם רכשנו את הרעיון וכאן נגשימהו.
אך פה ראיתי את החיים האלה באור קצת אחר. אם שם ראיתי רק את המתוק שבחיים האלה, הרי שכאן ראיתי גם את המר שבהם, רב הוא ההבדל בין הרעיון לבין ביצועו. אודה ולא אבוש עם כל הטוב שהיה בשנתיים האלה, לא בקלות עברתי אותן. רבות היו השאלות והבעיות בהן נתקלתי.
הנה, נמצא אני בעבודה בסיקול אבנים ובא חבר קיבוץ מבוגר ומעיר לי שצריך לעשות כך ולא אחרת. אני מזיע, שוב מתכופף, מרים אבנים וזורק אבנים. בלבי הרגשה משונה, לא כך הייתה מצוירת העבודה באותן התמונות שהיו תלויות על הקיר בקן בקהיר.

תעודת המסע ממצרים לירושלים צילום: ארכיון "כוכב"

לא כך תיארתי לי אותה. זכורני היטב אותן תמונות יפות של הקרן הקיימת: טליה או גדי נחמד בידיה של נערה צוחקת. אבל במציאות הדברים נראו אחרת, ואני נותרתי עם השאלות. לא פעם שאלתי את עצמי את השאלות האלה בשעה שצריך הייתי לקום מוקדם ולצאת מתוך המיטה החמה – למה לי כל זאת? ומה יקרה אם לא אקום לעבודה? לא פעם ברגעי חולשה ויתרתי על אותו אידיאל יפה, לא פעם התעוררו בי געגועים לעבר אל החיים הקלים. בדיעבד, זה היה המבחן, האם החזון יעלה על הכל וינצח? ובמבחן הזה עמדתי עם כל הכישלונות וכל ההישגים.
לאט לאט החל המושג הזה – עבודה- להתבהר יותר ויותר. לאט לאט נעלם הערפל והעבודה נראתה לי בצבע אחר ובאור אחר מאשר קודם. לאט לאט הבנתי שהעבודה היא חיינו.
כך היה גם בכל שטחי החיים האחרים. התחלתי לראות את העולם באור אחר למדתי להסביר דברים בצורה אחרת, למדתי לבקר דברים גם בקיבוץ.
שנתיים אלה למדוני פרק חיים רחב ופתחו לפני אופקים חדשים. שנתיים אלה הפכו אותנו מן הקצה אל הקצה. הנה באנו חבורת נערים, עולים חדשים עם שפה זרה, עם תפישה ואופן חיים אחר והננו יוצאים חבורת נערים ארץ ישראליים. אך בזה לא גמרנו, עוד רבה וארוכה היא הדרך. שנתיים אלה של חברת הנוער הם רק משעול קטן המוביל את הדרך הארוכה. עכשיו מתחיל המפעל הרציני, עתה נראה אם עמדנו במבחן האמתי. עכשיו נקבע את עתידנו ונוכח אם נצליח להגשים את כל זה שרכשנו במשך שנתיים.
אין זה חשוב באיזו מסגרת נחיה, בהשלמה או בעצמאות, כי כל ההגשמה היא מבחן והעוזב אותה בורח מהמערכה. אין עוררין על כך שהמדריכים שלנו בחברת הנוער ובייחוד יעקב דורי, דנו ויחיאל, השאירו חותמם עלינו לתמיד.
כשהגענו שיכנו אותנו מספר ימים ראשונים בשתי כיתות לימוד בביתן עם זרקור על הגג. לאחר מכן קבלנו חדרים קבועים בבתי אבן ליד השער. התארגנו ארבעה בחדר. בחדר היה ארון בגדים שולחן וארבע כסאות. החדרים היו לבנים לחוד ובנות לחוד אך תמיד התאספנו בכל מיני חדרים בערבים וכאשר היינו בחדר של בנות והן רצו להתפשט ולהיכנס עם פיג'מות למיטה לא היו אומרות לבנים צאו החוצה לרגע, אלא השתרש הביטוי "תעשה אסור" ואז הבנים היו מכסים את העיניים עם כפות ידיהם ומשפילים ראש עד למתן האישור שהכול מסודר.
בהתחלה כשהגעתי עבדתי בסיקול אבנים במשך כמה ימים. אח"כ שיבצו אותי לעבודה בדיר הכבשים שהיה ממוקם בקצה הקיבוץ והשקיף על נוף העמק. מקום נפלא לכשעצמו ממנו רואים את חלון העמק ועד לנצרת בצפון.
בהתחלה לימדו אותי לצאת למרעה והצטרפתי לאחד הוותיקים. היינו יוצאים למרעה בעמק השופט שם זרם הנחל במים רבים, המים היו כל כך טהורים וקרים שהייתי שותה ישירות מהנחל בדרך היו מעיינות רבים שייצרו בריכות מים עגולות והכבשים היו רצות לבריכות אלה ומסתדרות בעיגול לשתייה ממי הבריכה, זה היה מראה מלבב. בערב היינו חוזרים לדיר ובלילה היינו חולבים והיינו רואים את האורות המרצדים של העמק. כל הפסטורליה הזאת הייתה באביב או בחורף. בקיץ היה המצב בלתי נסבל, החום היה כבד מאד, הכבשים היו מסתדרות בטורים כל כבשה עם הראש בישבן הכבשה שלידה. הן לא היו מתפזרות ולא אוכלות וגם הבארות מלאות המים היו יבשות. רק הוואדי המרכזי זרם.

מטייל בארץ עם חברת הנוער צילום: ארכיון "כוכב"

בשלב מאוחר יותר שיבצו אותי בסנדלרייה שבא עבדתי עם סיקל'ה עד לגיוס לצבא. שלטתי בעבודת הסנדלרות בצורה מעולה, הייתי מתקן נעלים ישנות וגם יצרתי נעלים חדשות, כאשר סיקל'ה היה חולה ונעדר הרבה מהעבודה סמך עלי הקיבוץ כי אמלא את מקומו. ברמת השופט לא הייתה לנו מכונת תפירה לנעלים כאשר היו מתאספות כמה זוגות לתפירה הייתי שם אותן בשק ורוכב על הסוסה "אבירה" עד לעין השופט שם הייתה מכונה לתפירת נעליים. הסוסה הייתה סוסה יפה מאד ושימשה את המוכתר של הקיבוץ. כשהיה לחץ בעונת הקטיף היינו כולם מתגייסים לעבודה במטעים. תמיד עבדנו שש שעות ביום וזה כלל את הפסקות הארוחות. למדנו ארבע שעות אחה"צ והלימודים התקיימו בבית ברגמן בנושאים מגוונים ביותר.
ביום הגיוס הגיעה משאית, עלינו עליה כל החברה והגענו למחנה 80 שם עשינו טירונות. אחרי הטירונות עברנו לקיבוץ בית אלפא בו היינו אמורים לשרת. אחרי תקופת מה החברה עברה לקבוץ דנגור (ניר יצחק). בתחילת שנות החמישים כאשר הייתי בקיבוץ היה המקום מבודד ביותר, אף כביש לא הגיע אליו אלא רק דרכי עפר שהיו מסוכנות כי ה"פאדאיונים" היו מטמינים בהם מוקשים. אני וחברים נוספים לקחנו על עצמנו את המטלה של הקמתו והרחבתו כקיבוץ ניר יצחק.
לימים עברתי לעבוד בגינות הנוי ונשלחתי לקורס גננות במדרשה החקלאית ברופין. הלימודים במדרשה היו מאד מעניינים ופתחו בפני צוהר לעולם הבוטניקה. כל עולם הצמחים הפך עבורי לדבר אהוב, אחרי שבועיים חזרתי לקיבוץ והתחלתי ליישם את מה שלמדתי. בתנאים הקשים ובאמצעים הדלים יישמתי את מה שיכולתי וחלמתי על היתר. דבר אחד שהצלחתי לעשות זה למלא את כל השטח בעצים שקבלתי מהקרן הקיימת בחינם, בעיר אקליפטוסים ואשלים.
באותה תקופה בשנת 1955 הגעתי למזכירות הקיבוץ והודעתי להם כי אין לי כל סיכוי למצוא בת זוג בקיבוץ, ואני עוזב את הקיבוץ במטרה להתפתח, ללמוד ואולי למצוא בת זוג, אף אחד לא ניסה לעצור בעדי.
הדבר החשוב ביותר כעת היה למצוא מסגרת סדירה להמשיך את לימודי במטרה להיכנס לטכניון ולרכוש מקצוע לחיים. הציעו לי ללמוד בהתכתבות מה שלא נראה לי, זה היה פרויקט לשנים עד לבחינות הבגרות וזה לא מה חיפשתי. רציתי בי"ס מסודר ורציני. התחלתי ללמוד כאשר אין לי מושג (חוץ מהחומר שרכשתי בחברת הנוער בקיבוץ) בתנ"ך, ספרות עברית, במתמטיקה ועוד… חסר לי כל החומר של כיתה י' שדילגתי עליה, אך שום דבר לא ייאש אותי והמורים התייחסו אלי בהתאם לגילי ובכבוד. לאט לאט נפתח עולמי וזרמתי עם החיים והחומר הנלמד למרות הקשיים האל אנושיים.
שכרתי חדר גג הממוקם בקומה שלישית, כמובן ללא מעלית, ושימש בימים ההם כחדר כביסה משותף לכל הדיירים. בעל הבית שהיה סוחר ממולח ביטל זאת והחליט להפוך זאת למקור פרנסה נוסף והשכיר אותו לרווקים. מי חשב על פינוקים בימים אלה! התחלתי בחיי החדשים והעצמאיים, לימודים בערב, עבודה על העצים במחלקת הגנים בעירייה ביום, לימודים ושיעורים בכל סופי השבועות אך ללא תלונות אלא בשאיפה להתקדם בחיים. בינתיים הכרתי את עליזה (לימים אשתי) אשר הייתה באה הרבה לחיים אחי ללמוד מתמטיקה ומאז שנתתי לה שיעור פרטי אחד לא נפרדו דרכינו עד היום הזה".
מרדכי אהרוני היה בן 26 כאשר התחיל את לימודיו בטכניון. את שנה א' למד כלימודי ערב במשך שנתיים ולאחר מכן עבר לשנה ב' רגילה בטכניון עד סוף לימודיו בשנת 1963. מטרת עזיבת קיבוץ ניר יצחק (אשר עזר בהקמתו) הושגה ומרדכי בדרך לחיים ארוכים ומאושרים.
כל שנותיו עבד בסולל בונה ועבר מתפקיד אחראי אחד למשנהו ובשנים האחרונות היה מהנדס מחוז הצפון עד ליציאתו לגמלאות.
מרדכי היה האחראי על הקמת הארובות בתחנת הכוח בחדרה, "בית ההבראה מבטחים" (אלמה היום) בזיכרון יעקב (אדריכל רכטר קבל עליו את פרס ישראל), "סילו עמבר" בגן שמואל ועוד רבים אחרים.
מרדכי היה אהוד ומוערך על כל הממונים עליו וכל אלה שבאו במגע עמו. מרדכי אהרוני ז"ל הוא "מלח הארץ" אדם צנוע, משכיל ואוהב בריות מעין כמוהו.
מרדכי יצא לגמלאות אחרי 31 שנות עבודה בסולל בונה. הוא ורעייתו עליזה שתחיה נהנו ממנעמי החיים, ממראות העולם ורבו נחת מילדיהם ונכדיהם.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>