17.12.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

כדורגל

כדורגל בלה בלה

הנבחרת תחת הדרכתו של אלישע לוי, הציגה קמפיין מוקדמות מונדיאל מהגרועים בתולדות הכדורגל הישראלי. המאמן הלאומי הוכיח כי הוא אינו מתאים לתפקיד, כי הוא אינו יודע לנווט ספינה עמוסת כוכבים, כי אין לו מה למכור מבחינה מקצועית. אז איך יוצאים מזה? צריך לחשוב כבר היום על הדור הבא, שיתדפק על דלתות הנבחרת בעוד 8 שנים. חומר למחשבה

מאת: אלי לונטל , 6 בספטמבר 2017

אלי לונטל צילום: ארכיון "כוכב"

אני לא מכיר חובב כדורגל או איש מקצוע שהאמין לאחר ההגרלה שנוכל להעפיל למונדיאל, גם לא לפלייאוף. מקסימום למקום השלישי. ולכן, כל האחריות על הכישלון הקולוסאלי של הכחולים לבנים נופלת על המאמן הלאומי, שלא חשב מחוץ לקופסאה, ולמה אני מתכוון: הרי ידוע לכל שספרד ואיטליה נמנות על אריות הכדורגל העולמי, אז מה חשבת לעצמך אדון קוצ’? שאתה תוכל לעשות את ההבדל, את הבלתי ייאמן?
לשנות דברים מהיסוד

אלישע לוי כיוון לכאן ועכשיו, הוא לא חשב לטווח הארוך. בכל משחק היו לו הרכבים אחרים, לא נשמר צביון ותלכיד אחיד איתו אפשר לרוץ קדימה. המאמן נכשל בגיבוש הנבחרת, הוא איבד את האוטוריטה מול שחקניו. בתכל’ס, הם לא ספרו אותו ממטר ודי אם נזכיר את המקרים המשמעתיים שהיו עם ניר ביטון, תומר חמד, אריאל הרוש, טאלב טואטחה וערן זהבי, עליו הוא שם את כל הקלפים ונתן לו את המפתחות, להוביל את החברים שלו לאחד הביזיונות היותר גדולים של הכדורגל הישראלי.

חתום על הכישלון. אלישע לוי צילום: רדאד ג'בארה באדיבות אתר הספורט "one"

ואם עסקינן באקדוחן, כמי שיש לו 25 הופעות בינלאומיות בנבחרת ישראל, אני יכול להבין אותו (למרות שכולם יודעים שהוא טעה) אם הקהל שורק לו בוז ומקלל אותו, אבל לזרוק את הסרט על הרצפה בהפגנתיות? מבחינתי, זה כמו לירות לעצמך כדור ברגל, אפרופו פיו פיו.
וכאן נכנסת לתמונה ההתאחדות לכדורגל, שמבחינתי אמורה לטפל במקרה כזה באופן מיטבי יותר, ולא כפי שפעלה. נשאלת השאלה: איך יכול להיות שרבים מתוך למעלה מ-11000 צופים ב”סמי עופר” שורקים בוז ומקללים את הקפטן? והעולם שותק. מישהו נתן את הדעת על כך, איך מטפלים בעניין כזה? חשוב לזכור, בלי קהל תומך וללא שחקנים שיודעים להתעלות בזמנים קשים, לא נגיע לשום דבר. ולכן, חייבים לשנות את הדברים מהיסוד. הפתרונות לקברניטי ההתאחדות, ודי לחכימא ברמיזא.
ולפני שנחזור לעניינים המקצועיים, אני חייב לגעת בסוגיית יוסי בניון. לדעתי, זו בושה שהמאמן הלאומי ניסה בכל דרך להכניס אותו לספרי ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי, כדי שיהיו לו 100 הופעות במדי הנבחרת. את מי זה מעניין אם יש לו 99 או יותר משחקים? מה, הוא יקבל פרס ישראל? עדיף היה להכניס במקומו שחקן צעיר כמו מנור סולומון, על מנת שיצבור דקות משחק ויקבל ביטחון לקמפיין הבא, שיבוא עלינו לטובה. לצערי, שוב זכינו לצפות בהתנהגות רופסת של מאמן פופוליסטי.
העולם שייך לצעירים

ואם הזכרתי את העתיד, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שאלישע לא “ניצל” את המומנטום, שפעל לטובתו. אם רק היה מצעיר את הסגל והיה מודיע חד משמעית, שהוא מכוון לבנות נבחרת ל-6 שנים, תוך כדי פעולות אופרטיביות והקניית ביטחון לשחקנים כישרוניים, אני בטוח שהוא היה נשאר לקמפיין נוסף. אמנם הוא עשה זאת עם מיכאל אוחנה ועומרי גלזר מול מקדוניה, במשחק הנפל, כמו גם כניסתו של דויד קלטינס עקב פציעה של המגן בן ביטון, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
חשוב להבהיר, דקות משחק בנבחרת מקנות לשחקנים את האפשרות לשחק באירופה, לעשות קריירה מעבר לים, להסתדר מבחינה כלכלית. זה הדרייב שמוביל את הצעירים להגיע לנבחרת רעבים, מה שאני לא כל כך בטוח שקורה אצל הוותיקים, דוגמת ליאור רפאלוב, אלמוג כהן, תומר חמד וערן זהבי, שכבר הסתדרו כלכלית ועתידם ידוע. הם באים לשחק את המשחק שלהם, יותר הופעות כבר אמרתי?
מה שלי מפריע בכל התמהיל הזה, שהמאמן לא ידע לזהות את ההתנהלות של שחקניו הליגיונרים, שמשחקים בהרכב קבוצתם דרך קבע, שהגיעו לארץ על תקן תיירים, לתפיסתי.
לי אין ספק, שזו היתה הזדמנות נהדרת עבורם להיפגש עם המשפחות, עם החברים, חלקם אף לקחו חלק ביחסי ציבור. הרי הם כבר לא צריכים להוכיח כלום על המגרש. מבחינתם, יכולת רעה או טובה אינה משפיעה על מקומם היציב בקבוצת האם שלהם, מסתבר שגם לא בנבחרת של אלישע.
דווקא מצא חן בעיני מרואן קבהא שעבר טבילת אש מוצלחת, וזה למה? כי היה לו הרבה מה להוכיח. הוא הגיע רעב, רצה להטביע חותם ולהרוויח את מקומו ב-11, דבר שהצליח לו.

משחק ה-100.יוסי בניון צילום: רדאד ג'בארה באדיבות אתר הספורט "one"

אלישע יכול היה להמשיך לקמפיין נוסף, אם היה יודע לזהות מראש את הבעיות, לבנות על שחקני העתיד הצעירים ולהצעיד את הנבחרת קדימה. אם היה נוהג כך, אף אחד לא היה בא אליו בטענות, אבל כולם יודעים איך זה הסתיים, הכל התפוצץ לו בפרצוף.
ומבחינה מקצועית, לא ראינו שום דבר חדש: לא בהגנה, לא בקישור ולא בהתקפה. קבוצה אנמית, שבלונית, חסרת מעוף ויצירתיות. אין טביעת אצבע של מאמן, תוצאות גרועות ולא יותר מזה.
הנבחרת ספגה 5 שערים בשלושת המשחקים האחרונים, זכתה לאפס נקודות וגם לא הבקיעה באותם משחקים, זה למעשה אומר בעצם את הכל. השיא השלילי הגיע במשחק הבית מול מקדוניה, בו לא הצליחו חניכיו של לוי להתעלות לרמה נאותה, כדי לכבוש ולנצח. ההפסד המביש כאילו נשכח אל מול פרשת זהבי, אך למאמן יש אשמה גדולה בניהול משחק כושל, בהצבת הרכב שלא תורגל ובניסיון לטאטא מתחת לשטיח את מגרעותיו.
אמנם מול האיטלקים, במשחק חוץ, הנבחרת נראתה טוב יותר. אך העליונות של הסקורדה אזורה בלטה לאורך 90 דקות וזמן פציעות. החזקת כדור ושליטה מוחלטת שלהם (71%) ו-20 קרנות, אל מול יכולת מצוינת של הבלם והקפטן החדש, טל בן חיים, כמו גם של השוער אריאל הרוש, שהצילו אותנו, הם הזיכרון שיישאר לנו ממשחק זה.
ראוי לציין שאלישע החזיר את הנבחרת לאחור, להפסדים של פעם, בכבוד. הייתי מצפה שהשחקנים שלו יחזיק בכדור לפחות 40% מהזמן, שיניעו אותו אפילו בחלק האחורי, על מנת שלא נותקף באופן חד צדדי. זה לא כדורגל שאני אוהב, כך לא צריך לשחק, למרות שבשתי התקפות מתפרצות יכולנו לעקוץ ולכבוש.

במחשבה אחת קדימה

רבים מדברים על תחלואי הכדורגל הישראלי, שואלים למה לא מצליחים לשנות כלום, איפה אנחנו טועים. לתפיסתי, הכל מתחיל מלמטה, ולמה אני מתכוון: ההתאחדות לכדורגל חייבת לצאת מיידית עם תוכנית אופרטיבית לעתיד. לאתר עשרות ילדים שמשחקים כדורגל ברחבי הארץ, לחלק אותם לשלושה מחוזות בצפון, מרכז ודרום, תחת מאמני כדורגל עם עבר בנבחרת ישראל, שיהוו גם מודל לחיקוי עבור אותם ילדים. כמו כן, לוודא שאותם ילדים יעבר בדיקות רפואיות תקופתיות, לעקוב אחר הגידול הטבעי שלהם, לאן הם יכולים להתפתח. בנוסף, לזהות את השחקנים האתלטים והמהירים, לצד השחקנים שיש להם כישרון מולד, על מנת שיוכלו להשתלב יחדיו.
אמנם נכון לומר שבגיל כזה עדיין מוקדם לזהות מי מהשחקנים יוכל להתקדם בעתיד לרמות הגבוהות, יכול להיות שדווקא שחקנים מסוימים יכולים לפרוץ בשלבים מאוחרים יותר, אבל הבסיס חייב להישמר. עליו אפשר להוסיף, לשנות, לגבש לתלכיד סופי של שחקנים בגילאי 15, שיכולים להוביל סגל של קבוצה איכותית ומאומנת ברמות הכי גבוהות.
אגב, את אותם ילדים מוכשרים צריך להעביר לפנימיות כדורגל, שיקבלו תמיכה כספית על מנת לתת לילדים את התנאים הטובים ביותר. די אם ניקח לדוגמא נבחרות כמו בלגיה וצרפת, שם משחקים בני 18 כבר בהרכב הראשון, כדי לדעת שהעתיד שלנו יכול להיות דומה, אם רק נפעל בהתאם ונפסיק את החלטורה של עסקנים-סוכנים-תקשורת וכל היתר.
ובקטע המקצועי: את הילדים הכישרוניים האלה צריך לשלב בקבוצות הליגה רק בשלבים מאוחרים יותר, אז יחתמו על חוזים עם מועדונים שיחפצו בשורותיהם, בטרם ימלאו להם 15 ע”פ חוקי ההתאחדות לכדורגל.
אבל עד שזה יקרה, אותם ילדים חייבים לשחק במסגרת קבוצות נבחרת ההתאחדות מול ילדים גדולים מהם בשנה, על מנת שייאלצו להתמודד מול פיזיות ומהירות, מול חוסן נפשי ומנטאלי, כל זאת למען הכשרתם של השחקנים להתמודדויות העתידיות שלהם בזירה הבינלאומית. בד בבד, יש להקנות לאותם ילדים את החינוך המסורתי שמקבלים במסגרת בית ספר, לא לוותר להם על שיעורים ועל משימות, כדי שתמיד יזכרו, חינוך קודם לכל.

עוד כתבות בתחום כדורגל

לכל הכתבות בקטגוריית ספורט >>>