25.06.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

כדורגל

לעולם לא תצעדי לבד

לפני 39 שנים ראיתי לראשונה את “השדים האדומים” מליברפול בגודל טבעי, באצטדיון רמת גן. בסיום המשחק הבטחתי לעצמי, שיום יבוא ואסע לראות אותם בגודל טבעי, במולדת הכדורגל. ואכן, זה קרה לקראת יום הולדתי ה-53, מה שהיווה סיבה מספיק טובה למסיבה פרטית וסוג של הגשמת חלום. על חוויית תרבות הכדורגל בממלכה הבריטית, על הקשר הישראלי וההבדלים התהומיים בגישה, “LET IT BE”

מאת: שלמה דהן , 13 בדצמבר 2017

זה היה בשנת 1978, ליברפול האגדית של בוב פייזלי הגיעה לישראל, למשחק באצטדיון רמת גן מול נבחרת כוכבי ישראל, לרגל מעברו הצפוי של אבי כהן ז”ל, ממכבי ת”א לליברפול. הייתי בן 14 וזו פעם הראשונה שנסעתי לראות את אלילי ילדותי: קני דלגליש, סטיבי האייווי, טרי מקדמורט, ריי קלמנס וחבריהם. המשחק ההוא הסתיים בתוצאה 3:3 חלומי, זו גם היתה הפעם האחרונה שראיתי את ליברפול בגודל טבעי.

הגיעו בשירה אדירה

שבת, 2/12/2017, ברייטון היפה בדרום הממלכה הבריטית. לא, לא נסעתי לברך את הנסיך לרגל אירוסיו (סורי הארי) למרות שכל עיתוני הממלכה עוסקים בו ובזוגתו.
הפעם אני עומד לחוות חוויה שונה ומרגשת במיוחד. קבוצת הכדורגל של ברייטון, בה משחקים הישראלים תומר חמד ובירם כיאל, מארחת את ליברפול של המאמן יורגן קלופ, וכוכבי הקבוצה: סאלאח, קוטיניו, פירמינו ומאנה. זו שמעוררת תקוות רבות בקרב אוהדיה, שסוף סוף יחזרו ימיה הגדולים.

צילום: ארכיון "כוכב"

שחקני ליברפול חוגגים אחרי עוד שער צילום: ארכיון "כוכב"

ליברפול כידוע לא זכתה באליפות הפרמיירליג מאז נחת שם הישראלי רוני רוזנטל, שכבש בעשרת המחזורים בהם שיחק 9 שערים יקרים, שהביאו לקבוצה מ”עיר החיפושיות” את הצלחת הנכספת. בין לבין, היתה גם ליברפול של סטיבי ג’י שזכתה ב-2005 בליגת האלופות אחרי שחזרה מפיגור של 0-3 במחצית מול מילאן האיטלקית. בין לבין עבר שם גם יוסי בניון, שהיה בימיו הגדולים, כאשר ניתן לומר שלכל הישראלים ששיחקו בה, שמור מקום של כבוד במועדון.
כבר בדרך למשחק הבנתי עד כמה עמוק הפער בין הכדורגל שלנו הישראלי לזה האנגלי. וכיאה למולדת הכדורגל, קיבלתי שיעור מאלף איך עושים הכל, אבל הכל, עד הפרטים הקטנים, נכון ומרגש.
זה החל כשהגעתי לברייטון ברכבת מלונדון. 4 שעות לפני תחילת ההתמודדות חיכו ביציאה מהתחנה לעיר המקסימה ביופייה שני אנשים חביבים בשנות ה-60 לחייהם, שמכרו צעיפי מזכרת משותפים לשתי הקבוצות.
לאחר שסיירתי בעיר המעוצבת בטוב טעם וב”שיק” אנגלי טיפוסי, חזרתי לכיוון התחנה, כדי לשאול איך מגיעים לאצטדיון AMEX בשמו החדש (פאלמר –במקור). במרכז המידע הפנו אותי באדיבות לרציף הרכבת. כששאלתי היכן רוכשים כרטיס? הם אמרו לי כי אין צורך, מאחר והרכבת לאצטדיון בחינם.
וכך, עיר שלמה שמה פעמיה יחד עם האלפים שהגיעו מליברפול אל האצטדיון שבפאתי העיר, בסדר מופתי ובשירה אדירה. בירידה מהרכבת עצמה, שני שוטרים חביבים פורסים גשרון הורדה מהרכבת לנכים ולמבוגרים שירדו בקלנועית הפרטית שלהם.

הלהקה ודוכני האוכל שמקדמים את פני האוהדים בכניסה למגרש צילום: ארכיון "כוכב"

אוהדי ליברפול וברייטון בצילום משותף צילום: ארכיון "כוכב"

בכניסה לרחבת האצטדיון, על הבמה: להקה שמנעימה את הדרך במוזיקה קצבית, ובצמוד לה שורת דוכני המבורגר, נקניקיות, בירות ופיש אנד צ’יפס. תענוג.
אוהדי ליברפול פרסו דגל ענק ואוהדי ברייטון הצטלמו יחד איתם לצילום משותף מלא שמחה ואהבה. ללא אלימות, לא קללות, ממש אווירה משפחתית. אמנם ידעתי שהאנגלים שינו את פני הכדורגל שלהם מאז ימי החוליגנים, אבל מה שראיתי בעיני היתה חוויה משפחתית כיפית אדיבה, עם המון כבוד. עד כמה כיבדו בברייטון את שחקני ואוהדי היריבה הבנתי במקום הכי לא צפוי, השירותים ביציעי הקבוצה האורחת. שם, מעל לכיורים והמשתנות, נתלו תמונות של רוברט פירמינו, ממוסגרות, ואף כתבו לאוהדים האדומים: “אוהדי ליברפול, תודה שנסעתם 542 מייל כדי לבקר באיצטדיון Amex היום. תהנו מהמשחק ושתהיה לכם נסיעה בטוחה הביתה”.

נזרק רימון עשן אדום

התמקמתי ביציע של “השדים האדומים”, בשורה השנייה מאחורי השער, כדי להרגיש מקרוב את ה-״ you’ll never walk alone “, ההמנון המיתולוגי של אוהדי ליברפול, ועוד רפרטואר שירים שעוסק גם בכוכבי העבר: ״ steevy highway on the road” וכמובן שירי מחווה ללהקת הבית ה- beatles. וכך, מטר מימין לקורת השער של מיניולה, ביקשנו מהמאבטחים החביבים שיסוככו עלינו מהכדורים המוחמצים.

קוטיניו כובש את הרביעי לזכות ליברפול צילום: ארכיון "כוכב"

פניה לאוהדי ליברפול בשירותים של היציע צילום: ארכיון "כוכב"

במשחק עצמו ליברפול עשתה ככל העולה על רוחה בקלילות מדהימה, כשקוטיניו מנצח על החבורה האדומה שעולה ל- 2:0 קליל כבר באמצע המחצית הראשונה, משערים של אמרה צ’אן ורוברט פירמינו, משני בישולים של פיליפה קוטיניו המצטיין במשחק.
לאחר השער השני הבנתי שאני בתוך ה”הארדקור” של האוהדים הליברפולים. בעוד כולנו חוגגים את השער, שני מטר ימינה ממני שוחרר רימון עשן אדום אל האוויר והתערבב באדי האלכוהול שישבו כעננה מעל ראשינו. ברגע הזה, אני חייב לומר, הבנתי שוב כמה גדול הפער בין הכדורגל שלנו לזה ממולדת הכדורגל.
כישראלי אני רגיל שבמצב של רימון עשן בכל צבע שהוא, נשלחים גדודי שוטרים ומאבטחים אל תוך היציעים ושולפים את מי שאחראי למעשה. כמו כן, על הדרך נוהגים באלימות ובברוטאליות גם כלפי היושבים מסביב. מכיוון שהאירוע קרה מאוד קרוב אלי, ואפילו ראיתי את הבחור שאחראי לו, חששתי מהסיטואציה, אך שוב התבדיתי. אכן, הגיעו כחמישה מאבטחים ליציע, אבל לא בשביל לעצור אוהד כלשהו, אלא כדי לוודא שכולם בסדר ואיש לא נפגע מהעשן הסמיך, והכל תוך כדי חיוכים והתלוצצות עם האוהדים.

הצגה לכל המשפחה

כאן הבנתי למעשה את מה שאמר כדורגלן עבר, אייל ברקובי׳ץ, לפני מספר שנים, בעת ששיחק בפרמיירליג: “באנגליה משפחה ממוצעת מתכננת את התקציב השנתי שלה כשבתוכו כלול מנוי משפחתי למשחקי הפרמיירליג”. והוא צודק, באנגליה החוויה של הכדורגל הפכה להיות סוג של תיאטרון, שבו מותר גם להשתטות ולשתות בירה, והכל בגבול הטעם הטוב.
נשאלת השאלה, למה אצלנו זה לא עובד? מסתבר עם חלוף השנים כי אצלנו הדבר היחיד שהשתפר הוא רמת האצטדיונים. מעבר לזה, כל הגורמים שנוגעים במשחק, ואני מתכוון להתאחדות, משטרה, אוהדים וכמובן ההבנה של מאמנים ושחקנים שכדורגל הוא קודם כל הצגה, טעונים שיפור בצורה דרמטית. האמת שדי קשה לקבוע מי אשם במצב הזה, זה כמו הביצה והתרנגולת. לעניות דעתי, לגורמים הרשמיים ולמה שהם משדרים לקהל יש משקל כבד מאוד בנושא.
עובדה היא, שבאצטדיון סמי עופר למשל, שהוא בין האצטדיונים היפים בעולם, הצליחו להשריש בשנים האחרונות חלק מהתרבות האנגלית, והאוהדים לא מעשנים ולא מפצחים גרעינים. אז יכול להיות שבהתארגנות וקביעת כללים יותר ברורים מצד אחד, אך מאידך גם גמישים וניחנים בהבנה שמדובר בהצגה לכל המשפחה ולא במלחמת כנופיות, גם זה יגיע.
אגב, לגורמי האכיפה הייתי מציע למנוע מאותם מעוררי צרות את ההגעה לאצטדיון בדיוק כמו שעשו בממלכה הבריטית לפני שנים. ובל נפתור את השחקנים והמאמנים, שהם אלה שעומדים על הבמה ואמורים לגרום לקהל להרגיש את הקלילות. אולי אז נראה כדורגל התקפי ומהנה כמו שמנחיל יורגן קלופ לחניכיו, ולא כדורגל שנובע מפחדים של מאמנים להיות מפוטרים, כך הוא גם נראה. לעיתים יש תחושה אצלנו שכולם סובלים במקום ליהנות וחבל.

אכזבה בגזרת הישראלים

ובחזרה למשחק שהסתיים ב- 5:1 מרנין לקבוצה האורחת מליברפול. פירמינו השלים צמד בפתיחת המחצית השנייה, אחרי בישול נהדר של סאלאח. גלן מארי מברייטון צימק ל-3:1 בפנדל בדקה ה-51, אך קוטיניו המצוין הוסיף שער בדקה ה-87 מכדור עונשין שבעט מחוץ לרחבה. לקינוח, אותו קוטיניו העביר כדור רוחב שפגע בלואיס דאנק מברייטון וחדר לשערו הוא, בסיום 5-1 לאורחים.
כפי שבטח הבנתם כבר, הכתבה הזו עוסקת יותר בצבע שמסביב ובאווירה הנפלאה שנמשכה כשעתיים לאחר תום המועד החוקי. מיותר לציין שהרכבות חינם חיכו לאוהדים בחזרה למרכז העיר ברייטון, והכל נעשה בסדר מופתי וכמובן תוך כדי שירה אדירה של שני מחנות האוהדים, שכבר היו די מטושטשים מכמות הבירה שזרמה בעורקיהם.
מהזווית הישראלית התאכזבתי. תומר חמד ובירם כיאל לא נטלו חלק במשחק עצמו.
לסיכום: עברתי חוויה שמשאירה טעם לעוד הרבה. באופן אישי אני בדעה שקנאה היא דבר רע שבאה ממקום של חוסר. במקרה הנ”ל אחרוג מדעתי זו ואומר: פשוט לקנא. וכן, מותר להעתיק מהטובים ביותר, ולתת לזה לקרות.

עוד כתבות בתחום כדורגל

לכל הכתבות בקטגוריית ספורט >>>