10.12.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

מברק בבקבוק

ש', תספר לכם על עצמה כי היא בת 48, נשואה פלוס שלושה ילדים. אבל אם תשאלו את החיילים במברקה שביחידת השליטה הימית של חיל הים, הם יענו לכם שמדובר ברב נגד ש', מפקדת המברקה, אישה פורצת דרך שמפקדת כיום על המקום היחיד בצה"ל שמקיים קשר כתוב עם צוללות, אחד הכלים הכי מבצעיים בצה"ל

מאת: ניר אהרוני , 12 באפריל 2018

"התגייסתי בדצמבר 1988, כאלחוטנית", מספרת ש' בריאיון ל"כוכב נשר", "בעצם, היום קוראים לזה את"ים – אחראית תקשורת ימית מסווגת". הרבה דברים השתנו מאז שהיא התגייסה, לפני שלושים שנים. אנשים עזבו, והגיעו, אלה שהגיעו גם עזבו, היא נישאה, נולדו לה שלושה ילדים, וש' נשארה בצה"ל, בחיל הים, ביחידת השליטה הימית, עלתה בדרגות והתקדמה.

צילום: ארכיון "כוכב"

כיום היא מפקדת המברקה, המרכז שאחראי על הקשר בין מרכז השליטה לבין כלי השיט. "הצוללת היא הכלי שהכי קשה ומיוחד לעבוד איתו – הכלי נמצא מתחת למים, והוא לא תמיד זמין, זה דורש מאיתנו להיות מקצועיים ביותר". היא מסבירה "אחד הרגעים שהכי זכורים לי בשירות הייתה פעם שבה איבדנו קשר עם צוללת, ממש לרגע. בסוף זה נגמר בטוב, אבל ברגעים האלה, המתח והפחד מורגש, הוא נשאר איתך גם אחרי, אתה ממשיך לחשוב איך יכולת לשפר ומה יכולת לעשות אחרת". הגישה הזאת היא מה שהביאה אותה למקום שבו היא נמצאת כיום – פורצת דרך, מפקחת המשמרת הראשונה בגיל 24 בלבד. "כל המפקחים האחרים היו בני 40, וגברים. הייתי האישה הראשונה בתפקיד, הייתי חסרת ניסיון, אבל הם לימדו אותי, הפכו אותי למה שאני היום – נתנו לי את המקצועיות, היצירתיות, לימדו אותי לצאת מהקופסה. אלה האנשים הכי משמעותיים במהלך השירות שלי".

צילום: ארכיון "כוכב"

"הצוללת היא הכלי הכי יקר שיש לצה"ל כיום, ובעצם הקשר לעולם החיצון של כל מי שיושב בצוללת תלוי בנו, בי ובחיילים הצעירים. כל בעיה ומצוקה בהכרח תגיע אלינו". היא מתארת, "אפילו כשצריך להעביר להם מברקי חדשות אנחנו נעביר להם. גם הסכנה התמידית לצוללת מרחפת מעלינו, אנחנו תמיד מקפידים ודרוכים – החבר'ה עובדים במשמרות, עשרים וארבע שעות ביום, שבע ימים בשבוע, שלוש מאות שישים וחמש ימים בשנה. תמיד יש נושאים מבצעיים, אנחנו מקבלים את כל המבצעים של כל הצוללות בכל עת".
התפקיד לא פשוט. יש לילות לבנים רבים, הקפצות, משמרות ארוכות ולחוצות ואחריות עצומה על הכתפיים. "מה שמייחד את המברקה זה שיש רק מקום אחד שמנתב אליו את כל המברקים של כל המבצעים", ש' מסבירה. "ולכן, הלחץ על המברקה גדול מאוד והשירות מאוד אינטנסיבי. הכי מפתיעים אותי הצעירים – המסירות והשליחות שלהם, ההבנה של החשיבות של התפקיד, הם עובדים בצורה מדהימה ולא ברורה מאליה".
למרות כובד התפקיד, לש' ברור לגמרי למה היא עושה מה שהיא עושה, והיא לא מפקפקת בדרך שבחרה לרגע "האתגר הבלתי פוסק בתפקיד הוא שמשאיר אותי בצה"ל – אף פעם לא ראית הכל, תמיד יש עוד סיטואציות, תרחישים". היא מסבירה, "יש גם סיפוק עצום בעבודה, אתה יודע שאתה עושה משהו משמעותי שחשוב לביטחון המדינה. יש שישים אנשי קבע וחיילים תחתיי, אני זוכה גם לחנך וללמד את הדור הצעיר מה שלמדתי בעצמי, זה מספק מאוד".
"כשאני התגייסתי, היו קורסים קדם צבאיים שיכולת לבחור מה תעשה בצבא". חוזרת ש' לתחילת דרכה. "אחד מהם היה תפקיד האלחוטנית, והתפקיד משך אותי כבר אז, התקשורת המבצעית, דרכי התקשורת והאחריות שיש עליך קרצו לי, ואני לא מתחרטת לרגע, בחרתי בדרך הנכונה בשבילי". משם המשיכה והתקדמה בתפקידים ובדרגות, יצאה לבסיס ההדרכה לשש שנים, אבל חזרה למקום בו התחילה, בו הרגישה שייכת. "אנשים אומרים עליי שאני עוגן ביחידה, האמא של היחידה. כולם מכירים אותי, אני משתדלת להיות אוזן קשבת ולהקשיב לכל הבעיות שיש". היא מספרת בצניעות האופיינית לה, שכל מי שמשרת עמה מכיר.
ש', בת 48, נשואה ואמא לשלושה ילדים. בנה הבכור כבר התחיל קורס לוחמי ים בספינות הטילים, וכשהיא מדברת על בתה היא אומרת כבדרך אגב שגם היא, כשתתגייס עוד כשנה וחצי, רוצה להגיע לחיל הים. הקשר לחיל לא נגמר שם, וגם את בעלה פגשה ביחידה עצמה. "בעלי שירת בקבע תקופה מסוימת באותה יחידה, וככה הכרנו. היינו ידידים תקופה מסוימת, ובסופו של דבר נשברתי. משם, שלושה ילדים ועשרים ושתיים שנות נישואין".
"זה לא פשוט לשלב בין צבא למשפחה, אני צריכה לעשות לילות מבצעיים", היא מסבירה כששואלים אותה איך מרגישה המשפחה עם השירות של אמא. "אבל מסתדרים, אין ברירה אחרת. אני זמינה בכל שעה ובכל מקום, אני מקבלת טלפונים גם באמצע הלילה, מקפיצים אותי לפעמים. אבל ההרגשה וההבנה שאני עושה משהו חשוב באמת עושה את כל ההבדל". ש' חוזרת על המנטרה שלה, הסיבה למצוינות שלה. "זה שבעלי היה באותה יחידה, זה עוזר, הוא מבין, אם יקפיצו אותי באמצע הלילה, או ישאירו אותי אחרי יום עבודה, הוא מבין ותומך ומשתדל לעזור כמה שהוא יכול".
"גם הילדים, הם אולי מתלוננים לפעמים, או שואלים למה אמא עוד לא בבית", היא אומרת. "אבל הם מבינים מה אמא עושה, ומה החשיבות של זה, אז הם לא באמת מתלוננים, הם מבינים בסופו של דבר". ש' גם מספרת שיש יתרון בבית לזה שהיא בצבא – "עצם העובדה שאני כל הזמן מחוברת לדור הצעיר, זה משאיר אותי עם ראש פתוח, אני מעודכנת בשפה, בצורת חשיבה, וברור שזה עוזר לי להבין גם את הילדים שלי".
"אני ובעלי, רצינו בית פרטי עם גינה וכלב, כמו החלום של כל זוג". היא חוזרת לעבר כששואלים אותה על בת חפר. "כשהתחילו להקים את הישוב, ב1996, הלכנו לעשות סיור, והמקום מצא חן בעינינו. אפילו כשעברנו בית, זה היה לבית נוסף בתוך בת חפר. הילדים לא הסכימו לעבור לשום מקום אחר". משם היא חוזרת לימינו, ומדגישה שגם היום הם לא יעברו לאף מקום אחר. "כיום הדבר האהוב עלינו במקום זה האנשים והמשפחתיות, הדאגה אחד לשני. יש במקום פסטורליות, שקט יחודי, אני זוכה לחזור אחרי יום עבודה מאוד רועש, והשקט והרוגע שיש מדהימים, אין על המקום". ש' מספרת גם על הקהילה המגובשת שיש בבת חפר. "הקהילה מאוד מגובשת, לצערי עד עכשיו לא הייתי פעילה בגלל שכל פעם שהייתי צריכה להתחייב משכו אותי לפעילות בצבא, אבל עכשיו אני רוצה לעזור בהקמת פאב בבת חפר, וביקשתי להשתייך למתנדבים שמתפעלים. זו יוזמה של התושבים עם עזרה של הועד של היישוב, יוזמה פרטית ואנחנו מנסים להשתלב בהתאם".
לקראת יום העצמאות, היא מאחלת: "התקווה שלי לעתיד היא שיהיה שלום, שייעודנו יהיה תרגולים ורענונים, שלא נצטרך לפעול למטרה לשמה הוקמנו". היא אומרת בבדיחות, וקולה מלא תקווה.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>