19.04.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

מה יש לך, גברת לוין

חייה של אסנת לוין, מאלוני אבא, השתנו ברגע אחד לאחר שנחשפה לפרויקט נעל”ה, באסיפת הורים בה היתה בבית הספר של אחת מבנותיה. סוף סוף, הרצון העז שלה לתרום לקהילה ברמה החברתית באופן משמעותי, שבער בעצמותיה, קיבל תפנית חיובית והיא החליטה לאמץ את ויקה, צעירה אוקראינית שעלתה לישראל. בראיון לזליג אהרונוביץ, היא מספרת על ההחלטה האמיצה, ויש לה גם מסר למשפחות: “אני קוראת לכל מי שיכול לעשות זאת, לא תצטערו על כך לרגע”, היא אומרת

מאת: זליג אהרונוביץ , 31 במרץ 2017

אסנת לוין (46) מנהלת סקטור מנהל במחוז צפון של מכבי שירותי בריאות ועובדת בארגון למעלה מ-15 שנים. אסנת, שבמשך שנים הייתה בתפקידי מפתח של נתינה לקהילה במסגרת עבודתה במכבי, רק הרחיבה את תחומי הנתינה וההתנדבות לאורך השנים. היא נמצאת בתחושת נתינה אין סופית, כאשר בנוסף לסיפור המרגש שלפנינו, עליו נרחיב בהמשך, היא מפעילה כבר ב"יום המעשים הטובים" הקרוב, את כל צוות סקטור המינהל, למען נערות חוסות בסיכון, לשפץ את חצר המעון, לשתול בגינה ולעצב מחדש את החדרים של הנערות בעזרת תרומות של הארגון והעובדות עצמן.

צילום: ארכיון "כוכב"

חיפשה משהו מהותי

הרקע של משפחת לוין בכל הקשור לנתינה ותרומה לזולת מתפרש למספר רבדים: לוין נשואה 18 שנה לאילן, מהנדס מחשבים ואימא לירדן (16.5), טל (14.5) וכרמל (10.5). שתי בנותיה, ירדן וכרמל, כבר תרמו בעבר את השיער שלהן למען נערות החולות בסרטן. “החלום שלי תמיד היה להרחיב ולהשפיע על כמה שיותר אנשים לתת, זה באמת מה שאני רוצה”, מספרת לוין.
את דרכה במכבי היא החלה כמנהלת מרפאה בטירת הכרמל, לאחר מכן התקדמה לסגנית מנהלת המרפאה בהדר, וניהלה את מרפאת נווה שאנן ולאחר מכן התמנתה למנהלת מרכז המכונים של מכבי. את התואר שלה היא עשתה בפסיכולוגיה וחינוך, דבר אשר אולי יעיד על אופייה המיוחד.
בזמנה הפנוי מטפלת לוין באנשים, בקליניקה פרטית, בטיפול רגשי. “זהו טיפול בתת מודע ומסע בדמיון שנועד לקדם כל מכשול בחיים”, אבל מעבר לכל העשייה שלה, הרצון העז של לוין לתרום לקהילה ברמה החברתית באופן משמעותי, בער אצלה, והיא הרגישה שהיא חייבת לעשות מעשה ייחודי. לכן, חיפשה כיצד תוכל לתרום בצורה קצת אחרת. באחת מאסיפות ההורים של ילדיה בבית הספר, היא שמעה על פרויקט ייחודי מטעם המדינה והסוכנות היהודית, שנקרא נעל”ה (נוער עולה לפני הורים). במסגרת הפרויקט עולים בני נוער יהודים מרחבי העולם ונקלטים בפנימיות ברחבי הארץ.
המטרה של הפרויקט היא לאתר צעירים יהודים, בעלי פוטנציאל להשתלב בחברה הישראלית לעלות ארצה, לרכוש השכלה, ועם השנים, אם יתאפשר, אולי אף לקלוט את בני משפחתם. בני הנוער שמגיעים לפנימיות ברחבי הארץ מקבלים סיוע בלימודים ובניית חיים בישראל.
לאחר העלייה ארצה, מחפשים לאותם צעירים שנמצאים לבד בארץ, משפחת מאמצת שתארחים את בני הנוער בשבתות, חגים וחופשות לימודים ולהוות עבורם משפחה תומכת. , “במסגרת אספת ההורים הציעו לי למעשה לקלוט ילדה נוספת אל תוך המשפחה שלי. באופן ספונטני ומבלי לעדכן את בני משפחתי, הסכמתי באותו רגע. הרגשתי שזאת ההזדמנות שלי לעשות משהו מהותי ולשנות למישהו את חייו, לא חשבתי על הקושי שבדבר ופשוט הסכמתי””, אומרת לוין.

לא היה חדר פנוי

כשחזרה לביתה הודיעה לוין לבעלה ולשלושת ילדיה על ההחלטה שקיבלה, ומאותו רגע המהלך יצא לדרך.
איך המשפחה קיבלת את החלטתך?
“בעלי קיבל זאת בהבנה, אם כי היה מעט מופתע. הילדים חשבו שזה דיי מוזר ופשוט הסברתי להם שמעתה תהיה להם עוד אחות בחיק המשפחה. לא אפשרתי מקום לוויכוח”.
משם התגלגלו העניינים, העובדת הסוציאלית מטעם המדינה הגיעה לבית משפחת לוין כדי להכיר את המשפחה. לאחר מספר שבועות הגיע הטלפון שבישר לאסנת, שאותרה הנערה המתאימה שעונה לשם ויקה אולקובסקיה, עולה חדשה מאוקראינה. תחילה הן נפגשו לראשונה בפנימייה.
ספרי על המפגש הראשון שלך עם ויקה.
“זה היה מעט מביך תחילה, אך הקשר והחיבור האנרגטי נוצר במהרה”.
איך זה הרגיש לך, לא היו פרפרים בבטן?
“מהרגע הראשון שפגשתי אותה מיד התחברתי אליה, והיא הרגישה דיי בנוח לצידי. עוד באותו יום לקחתי אותה אלי הביתה, להכיר לה את בני משפחתי והכל החל להתגלגל”.
ייאמר מייד, בהתחלה זה לא היה פשוט עבור לוין, שאפילו לא חשבה על העניין לעומק, כשהבינה שאין אפילו חדר פנוי עבור ויקה.
ובכל זאת, איך התארגנתם?
“החלטנו להפוך את חדר העבודה שהיה לנו, לחדרה הפרטי והאישי. קנינו לה ציוד מלא, תלינו תמונות, קנינו לה מצעים חדשים, השקענו אפילו בתאורה, כל מה שחשבתי שייקנה לה אווירה של בית”.
בכל אותו זמן, לוין מציינת שויקה עצמה לא ביקשה דבר. לדבריה, עמדה מולה ילדה מאוד צנועה וביישנית, שלא ביקשה דבר לעצמה. לאט לאט הקשר החל להתהדק, ולויקה, שהגיעה לארץ בגיל 15 ובמשך שנה לא ידעה לדבר עברית, לקח שנה עד שהכירה את לוין שתשנה את המשך חייה. כיום, לאחר שנה וחצי מאז המפגש הראשון, השתיים מעידות על קשר מדהים ולוין רואה בה כבת לכל דבר.
פרטי, נמקי והסבירי.
“אין לי ספק שויקה אסירת תודה על המפגש ההוא בינינו. מאז אני דואגת לה כמו לילדים שלי. כשיש מבחן ושיעורים, תמיד יש מי שיעזור לה. כשהיא חולה, יש מי שיטפל בה. היא יודעת גם שבעתיד, כל כסף שאוכל להעניק לה בכדי שיהיו לה חיים טובים ומאושרים, אני אעזור לה, לחתונה ואפילו כדי לקנות בית”.
ואיך זה בא לידי ביטוי אצל ויקה?
“אני הגעתי לארץ לפני שנתיים וחצי”, מספרת ויקה. “בהתחלה לא רציתי לבוא כי פחדתי להיות לבד. אחרי כמה פגישות באוקראינה, אמא שלי פשוט אמרה לי שאני חייבת לנסוע, בשביל שאוכל ללמוד ולהתקדם בחיים ולדאוג לעתידי”.
מה כל כך גרוע באוקראינה?
“המצב באוקראינה לא היה טוב מבחינה כלכלית, וההורים שלי רצו שאגיע לארץ ישראל, שיהיה לי עתיד מבטיח יותר”.
בחודשים הראשונים, כאמור, ויקה הייתה לבדה בארץ ביחד עם 32 צעירים יהודים מרחבי העולם, שהגיעו דרך הפרויקט של הסוכנות היהודית. “אני ביקשתי משפחת אמנה כי לא רציתי להיות לבד. בפעם הראשונה שפגשתי את אסנת לא ידעתי עוד עברית, והיא פשוט חייכה אלי ונתנה לי להרגיש ממש נעים”, אומרת ויקה.

צילום: ארכיון "כוכב"

ספרי על הרגע הראשון שהגעת לבית משפחת לוין.

“התחושה והאווירה הביתית שקיבלתי ריגשו אותי עד דמעות, קיבלו אותי מדהים. מהרגע הראשון אסנת התייחסה אליי כאילו אני הילדה שלה. גם בעלה הוא אדם מדהים, הוא כל כך חכם ותמיד מייעץ לי. הילדים שלה תמיד נחמדים ועוזרים, ואני כבר מכירה את כל קרובי המשפחה”.
במהלך השיחה שקיימנו, לוין נזכרת ביום ההולדת הראשון שהם חגגו לויקה אצלם בבית, ואומרת: “קישטנו את הבית לכבודה, הכנו לה עוגה, זה היה יום עם הרבה אמוציות והיו שם הרבה דמעות של אושר, היא הייתה פשוט בהלם טוטאלי”.

קידוש בליל שישי

בזמן ההתאקלמות של ויקה, לפני כשנה, אמהּ הביולוגית אוקסנה הגיעה לארץ לראשונה, בכדי להתארח בבית משפחת לוין.. “היא הגיעה להתארח אצלנו בבית, לאחר שלא ראתה הרבה זמן את בתה. היא כל הזמן הייתה עסוקה בלהודות לנו ושבזכותנו היא רגועה בביתה שבאוקראינה. היא יודעת שמה שאנחנו עושים בשבילה גדול מהחיים, והיא אמרה בעצמה שחייבים לעודד עוד אנשים לעשות זאת”, מספרת לוין.
ראוי לציין כי, מאז נכנסה ויקה לחייהם של משפחת לוין, ההשפעה שלה גם שינתה מנהגים אצל אסנת בביתה. “אני זוכרת את הקידוש של ליל שישי הראשון עם ויקה. החלטנו לעשות קידוש בזכותה, לפני כן לא עשינו זאת, אבל מאז בכל שישי אנחנו עורכים קידוש באופן קבוע ביחד עם ויקה, וזה יאמר לזכותה”.
ויקה מצידה מאוד מתחברת למנהגי היהדות, ואומרת: “הקידוש הראשון היה משהו מיוחד. יושבים ביחד, שרים, זה מאוד מרגש ומחבר אותי ליהדות, כי לא הכרתי את המנהגים האלה לפני כן. מרוב שהתחברתי למסורת, אפילו אני צמה ביום כיפור, אלו דברים שלא הכרתי לפני כן”.
מעבר לכך, ויקה מספרת שבכל יום שבת, אצל משפחת לוין זה יום של פעילויות: “אנחנו נוסעים לטייל, לחברים ולקרובי משפחה. אני פשוט שואלת את עצמי לפעמים, למה מגיע לי כל הטוב הזה?”.
ועכשיו, לקראת חג הפסח הקרוב, ויקה מתרגשת במיוחד, מכיוון שבשנה שעברה היא טסה לאוקראינה בפרק הזמן הזה ופספסה את החג. וכעת, את חג הפסח הזה היא תחגוג לראשונה עם משפחתה החדשה. “אין לי מילים לתאר כמה אני מתרגשת לקראת החג, לאכול מצות ולקרוא הגדה, זה פשוט חלום כל מה שקורה לי כאן בארץ ישראל”, אומרת ויקה, שבמבט לעתיד מתכננת להישאר בארץ ישראל בזכות הבית החם שמצאה.
על המשך הקשר עם אסנת היא אומרת: “אני תמיד אשמור איתה על קשר הדוק, היא כמו אמא שנייה בשבילי. תמיד אזכור לה את כל מה שהיא עושה בשבילי, זה לכל החיים. אני מקווה שיום יבוא ואוכל להחזיר לאסנת את כל האהבה הזאת שקיבלתי ממנה וממשפחתה”.
ויקה היא תלמידה מחוננת בכיתה יא’, שלומדת 5 יחידות מתמטיקה מוגבר. כשתסיים את התיכון היא מיועדת לעשות עתודה בצבא, וללכת ללמוד בטכניון. “אני עוד מתלבטת מה ללמוד, הנדסת חשמל, הנדסת בניין או מדעי המחשב. אבל יש לי זמן עוד להחליט. יש לי חלום נוסף והוא להביא ארצה יום אחד את משפחתי”, היא אומרת.
ספרי קצת על החיים בפנימייה.
“אמנם אין לי פה הרבה חברים כמו באוקראינה, אבל יש לי חבר, גם הוא מהפנימייה, ואנחנו שומרים אחד על השני”.
ויש גם חברות?
“יש לי חברה שישנה איתי בחדר. אסנת דאגה שזוג חברים שלהם יאמצו אותה בדיוק כפי שדאגו לי”.
יש לכן מסר למשפחות שחושבות לאמץ צעירים?
“אני חושבת שאם עוד אנשים יהיו מוכנים לעזור, זה יהיה פשוט מושלם”, אומרת ויקה. ואילו אסנת קוראת לעוד משפחות לבוא לקלוט עולים חדשים: “חשוב לי לציין שגם אני חשבתי שאין לי זמן לטפל בעוד ילדה. אם היו שואלים אותי הייתי אומרת שאין לי פשוט זמן כי אנחנו מנהלים אורח חיים מסיבי ומלא, אני ובעלי עובדים כל היום. אבל כמו שלמדתי מהמקרה הזה, כשרוצים אז הכל אפשרי, ואם אני יכולתי אז באמת שהרבה יכולים לעשות זאת”.
לסיכום, מה זה עשה לך ברמה האישית?
“חייה של ויקה השתנו ותחושת הסיפוק והאושר שזה עשה לי ולמשפחתי זה משהו שאי אפשר לתאר. אני קוראת לכל מי שיכול לעשות זאת, ואומרת: לא תצטערו על כך לרגע”.

פרויקט נעל”ה / נוער עולה לפני הורים

נעל”ה (נוער עולה לפני הורים) היא תוכנית של משרד החינוך להשגת תעודת בגרות ישראלית, לבני נוער זכאי חוק השבות מרחבי העולם היהודי. מדובר בתוכנית ייחודית וחלוצית בתחומה, המאפשרת לצעירים וצעירות יהודיים מרחבי העולם ללמוד במשך שלוש עד ארבע שנים בתיכונים איכותיים בישראל, ולקבל תעודת בגרות ישראלית. יצוין כי, התוכנית בנויה כך שאין כל צורך בעברית כתנאי מקדמי ללימודים בתוכנית. כמו כן, התוכנית במימון מלא של משרד החינוך הישראלי, ולכן היא בחינם למשתתפיה כולל הכל.
ראוי לציין כי, מועמדים פוטנציאליים לתוכנית נדרשים להירשם, להציג מסמכים ולהיבחן, כחלק מתהליך המיון והקבלה לתוכנית. המיון לתוכנית כולל תנאי סף הנבחנים כבר בעת הרישום, וכן ביום מיונים, שכולל ראיונות ומבחנים בתחומי ידע ואישיות. המימון למשתתף בתוכנית כולל כרטיס טיסה לתוכנית (מכל יעד בעולם), מימון מלא של הלימודים, ספרים, מחברות כלי כתיבה, ביטוח רפואי, לינה בתנאי פנימייה, מימון דמי נסיעה בישראל, מימון דמי כיס, תקציב ביגוד, כרטיס התקשרות טלפוני ועוד.
בנוסף, בוגרי התוכנית זכאים למימון שנתיים לימודים אקדמיים בכל אוניברסיטה בישראל. המתקבלים לתוכנית לומדים במעמד סטודנטים מחו”ל בישראל, ואינם נדרשים לשנות את אזרחותם, או לעלות לישראל, בכל מהלך התוכנית או בסיומה. ההחלטה לגבי החיים בישראל לאחר התוכנית היא שלהם בלבד. עזיבת התוכנית מותרת ואפשרית ללא כל חיוב במהלך כל התוכנית.
התוכנית נוסדה בשנת 1992 ומאז השתתפו בה מעל 17,000 בני נוער. כ־90% מהם נשארו בארץ וכ־60% מהוריהם עולים לארץ גם כן. כשני שליש מהמשתתפים בתוכנית מגיעים מרוסיה ומאוקראינה. כשליש מהמשתתפים הם ממדינות העולם המערבי ובעיקר מארצות הברית (החל משנת 2002), כמו גם בני מדינות אחרות ברחבי העולם: אורוגוואי, ארגנטינה, ארצות הברית, בוליביה, ברזיל, בריטניה, גרמניה, דרום-אפריקה, הולנד, הונגריה, זימבבואה, מקסיקו, פרגוואי, פרו, צ’ילה, צרפת, קולומביה ורומניה.
לפרויקט מתקבלים בני נוער שעברו מבחני מיון וראיונות קבלה. הם מגיעים לארץ בקיץ שלפני שנת הלימודים של כיתה ט’-י”א, או בתחילת שנת הלימודים. יחד עם ההורים, מחליטים על המקום בארץ שבו ילמד הנער: קבוצות נעל”ה לומדות בבתי ספר שונים ברחבי הארץ ממגזרים שונים. בדרך כלל, יש לנער משפחה מארחת מקומית. הקשר עמה נמשך לרוב גם לאחר סיום הלימודים בתיכון, במהלך השירות הצבאי ובהמשך. מתוך ויקיפדיה

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>