20.01.19

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

מכורה לאקשן

תמרה מישל מקיבוץ יגור קיבלה לפני כשבועיים את אות ההצטיינות בגין שירותה במילואים, כלוחמת בחיל התותחנים. היא אוהבת פעילות עם דופק, אז מה הפלא שהיא פראמדיקית בניידת לטיפול נמרץ של מד”א. ולמרות העבודה הקשה והחוויות הלא פשוטות, היא נהנית ממה שהיא עושה וגם ממשיכה לשרת במילואים. ימים ספורים לאחר קבלת הפרס, היא מספרת בראיון נרחב לאדי גל, על מה שמוביל אותה בחיים ומה באמת חשוב בעיניה. ואיך מקבלת אותה האישה לה נישאה לפני כמה שנים? “לא הייתה לה ברירה, היא קיבלה אותי קומפלט”, היא אומרת

מאת: אדי גל , 27 ביוני 2016

מאז שהיא זוכרת את עצמה, תמרה מישל (34) תמיד הייתה מלאת אנרגיה. סבלנות ללימודים לא בדיוק היה לה, אבל אנרגיה אין סופית לפעילות בחוץ, עם חברים, הייתה ועוד איך. ובעצם, אותה אנרגיה הובילה אותה עד לתפקיד הקרבי בצבא, כמו גם לתפקידה הנוכחי, כפראמדיק במד”א.

צילום: ארכיון "כוכב"

היא תמיד מחפשת פעילות, מוכנה לסייע, לעזור ולהציל את כולם. ואם צריך, את העולם כולו. תמרה, שעדיין עושה מילואים בחיל התותחנים, ובשבוע שעבר קיבלה את אות ההצטיינות מהרמטכ”ל, רב אלוף גדי איזנקוט, מאמינה שהיא מביאה את עצמה לידי ביטוי גם בעבודה שלה: “תלמידה טובה לא בדיוק הייתי, מנגד תמיד הייתה לי אנרגיה ברמות גבוהות, גבוהות מאוד. אהבתי רק להיות בחוץ, עם חברים, אם זה בכדורגל, אופניים ובכל מיני תחומים נוספים. גדלתי ביישוב קטן ועשיתי כל מה שאפשר. בחוץ. אף פעם לא הייתי אחת שיושבת בשקט ואני חושבת שזה בא לידי ביטוי גם במקצוע שלי, כפראמדיקית במד”א”, היא אומרת.

שלוש שאלות קשות

תמרה נולדה בחיפה למשפחה ציונית, שעלתה לישראל מאירופה לפני שהיא נולדה. בהמשך, המשפחה עברה לשכניה, יישוב קהילתי באזור כרמיאל, שם גדלה והתחנכה. “היום שני ההורים שלי בפנסיה”, היא מספרת לי על אבא שלה שעבד כמהנדס ואימא שלה שעבדה כמנהלת חשבונות. “אני הבת הקטנה שנולדה בארץ, אהבתי את היישוב, 40 בתים, עשרים משפחות. למדתי בבית הספר במשגב עד כיתה י”ב. וכמו שאמרתי, תמיד אהבתי הרבה יותר לשחק כדורגל מאשר ללמוד, ככה זה”.
לקראת הגיוס, קיבלה תמרה הרבה הצעות, בין השאר לשרת בתלפיות, בחיל קשר. אופציות ממש טובות, אבל היא רצתה רק דבר אחד, להיות לוחמת. שום דבר אחר לא עניין אותה, רק קרבית. תמרה: “באותה תקופה היו לוחמות רק ביחידות בודדות, כמו במג”ב או על סטי”לים. זה בזמן בו ניהלה אליס מילר את הקרב שלה בכדי להתקבל לקורס טייס. בסוף שיבצו אותי לחיל קשר. הם באמת עושים עבודה מדהימה, אבל הרגשתי שזה לא בשבילי. לא רציתי לשרת שם, רציתי להיות רק לוחמת. אז דרך האחים שלי בצבא, השגתי את הפקס של סגן הרמטכ”ל דאז, ושלחתי לו מכתב שבו ציינתי את הרצון שלי לתרום כלוחמת. אחרי שבוע זומנתי לראיון אצל קצינת ח”ן, אז עוד היה חיל נשים, והלכתי לראיון. שאלו אותי שם למעשה שלוש שאלות: ‘האם אני מוכנה לוותר על החודש שכבר שרתתי בצבא?’ השבתי כן. ‘האם אני מוכנה לעשות שירות סדיר נוסף של עשרה חודשים?’ אמרתי ברור שכן. ולאחר מכן שאלו אם ‘אסכים לעשות מילואים עד גיל 38?’ עניתי שוב כן. אמנם הייתי ילדה בת 18 שהולכת עם הראש בקיר, אבל עד היום אני לא מתחרטת על התשובות האלה”.
תמרה לא נרגעת גם במהלך הראיון ועונה בקצב של מכונת ירייה: “אחרי שנתתי תשובה חיובית לשלוש השאלות, אמרו לי שיזמינו אותי לעוד ראיון. ובאמת שהזמינו, אז הגעתי לקריה והבחנתי בשולחן גדול עם מלא בעלי דרגות מסביב, מלא קצינים בצד אחד, ואני בצד שני. שאלו אותי: ‘מדוע את רוצה להיות לוחמת?’, ‘האם את חושבת שתהי טובה בזה?’, ‘האם תרצי להגיע לתפקיד פיקודי?’, כל מיני שאלות. עשרים דקות זה נמשך ואז חזרתי לבסיס. זה היה יום חמישי, אמרו לי תחזרי לבקו”ם להתגייס מחדש. אחרי חודש בחיל קשר החזרתי ציוד ועברתי הליך חיול מחדש. עשיתי שוב את כל השרשרת, כולל טביעות אצבעות. מיד לאחר מכן העבירו אותי לשבטה, לטירונות. זה בסך הכל היה המחזור השני בו גייסו לוחמות לחיל התותחנים”.

צילום: ארכיון "כוכב"

התעקשה להיות לוחמת

את הטירונות החלו אז 17 בנות וסיימו 14. מסלול לא קל, פיזית וגם נפשית. אבל לתמרה זה לא שינה דבר. “זה היה מאוד מאוד קשה מכל הבחינות, אבל אני הרגשתי טוב, כי זה היה המקום בו רציתי להיות. היה קשה פיזית כי זה היה תפקיד חדש בזמנו לנשים, אז לכל אורך הדרך הקשו עלינו. והיה גם הקושי האחר, המגדרי. יש גברים שלא הסכימו לחלוטין שנהיה יחד עם הלוחמים. שאלו אותנו אז, וגם היום יש כאלה ששואלים, מה אתן עושות פה? לא סופרים אותנו, אבל אני מזמן יודעת מה לענות, יש לי תשובות מעולות, כי אני חדת לשון בעניין הזה. ולבסוף היה בסדר גמור, עברנו גם את זה”.
לא היה שלב שבו אמרת די לי, אני לא רוצה את זה יותר?
“אף פעם לא. היו ימים נוראים והיו כאלה לא מעטים, אבל אני ידעתי שצריך לעבור אותם כדי לעשות את מה שאני רוצה. ברור שהתקשרתי לאימא ואבא ובכיתי, אבל אחר כך המשכתי. ואני שמחה שהמשכתי, כי בשורה התחתונה נהניתי משירות צבאי, עשיתי את מה שרציתי ותרמתי. אני עדיין תורמת למדינה וזה בעיני מאוד חשוב”.
איזה תפקיד עשית בצבא?
“תחילה חיילת רגילה לכל דבר, אך אחרי קורס פיקודי, הייתי מפקדת. עד היום אני מפקדת של נגמ”ש ירי, אשר הצוות שלו מורה לתותחים לאן וכמה לירות. זה תפקיד חשוב, כי אם אני טועה, אחרים משלמים בגדול. זו גם אחריות, מאמץ בראש. אחלה תפקיד”.
פיקדת גם על חיילים, איך זה עבר?
“לרוב לא היו בעיות וקיבלו את המנהיגות שלי. היה חייל אחד שאמר שהוא לא יקבל פקודות מאישה, סוג של קטע תרבותי כזה. אבל אחר כך הוא הבין את המקום שלו, הבין שהכל מקצועי ושירת תחתי כמו שצריך. האמת שהבנתי אותו, הוא ניסה לבדוק גבולות, גם אני עושה את זה כל הזמן. בהמשך היינו ממש חברים”.

מי כאן הפראייר

תמרה שירתה שירות צבאי של שנתיים ושבעה חודשים. מאז השחרור היא משרתת במילואים כבר 12 שנה. ולאור הנתונים האחרונים של צה”ל, על האחוז הנמוך של חיילים שמשרתים במילואים, זהו בהחלט דבר חריג.
את הפראיירית שממשיכה לתרום, בעוד האחרים לא?
“ממש לא, אני מרגישה בת מזל. אנשים לא יודעים מה זה מילואים, מפספסים את החוויה הזו. יש לי חברה טובים, יחידה מדהימה, הכל כל כך כיפי. אני אוהבת את המדינה וקשה לי לשמוע אנשים שמלכלכים עליה. אצלי הכל מתחבר ואני אוהבת את התפקיד, אוהבת את החברה, אני מרגישה שכאני בחוץ, במילואים, אנשים יכולים לישון בשקט בבתים שלהם. אני לא מרגישה פראיירית בכלל. מי שלא נותן ולא תורם, הוא הפראייר. מי שלא עושה, לא יכול להבין מה זה. אין לי ספק בכך. חבל שאנשים לא עושים יותר מילואים, בהחלט צריכים עוד אנשים טובים בשירות”.
אחרי הצבא תמרה הסתובבה במזרח, טיול שלאחר הצבא. היא נסעה פעמיים, נסעה גם למשפחה שלה באירופה, עד שהחליטה שהגיעה העת לבחור בקריירה. “אחרי כמה חודשים של סיבובים, די נמאס לי והגעתי למסקנה שאני צריכה לעשות משהו עם עצמי. אז נרשמתי ללימודי רפואת חירום באוניברסיטה, ללימודי תואר ראשון. זה הכשיר אותי בעצם להיות פראמדיק במד”א. אני שש שנים פראמדיק בניידת לטיפול נמרץ ומצאתי בזה המון עניין. אני מאוד אוהבת את העבודה, כי זו עבודה עם שליחות. לדעתי, לא מספיק מכבדים את העבודה הזו בארץ, אבל בעיני זה זה קודש. הלוואי שכולם היו אוהבים את מה שהם עושים בחיים כמוני”.
יש לך אקשן בעבודה ואת עדיין מחפשת את האקשן במילואים?
“כן, כיף לי בעבודה וכיף לי במילואים, כיף לי בכל מקום. אני עושה בשנה מינימום 16 ימים ולפעמים יותר, עד חודש. גם במלחמת לבנון השנייה הייתי באותו גדוד כמו עכשיו. שרתתי 19 ימים במלחמה, גם את זה עשיתי”.
מה הייתה החוויה הכי מאתגרת ומפחידה בצבא?
“ואוו, היו כמה. אבל אני חושבת על אירוע שהפחיד אותי, זה הלילה שהכי פחדתי בו בחיים. המפקד שלי ביקש שאצא למשימה, למרות שזה לא היה התור שלי. יצאתי עם צוות בכדי לעשות מחסום במקום מסוים, בו הייתה התראה חמה ומדויקת על חולייה שמתכננת פיגוע. הכנתי צוות, יצאנו לשטח. זה היה לילה עם ערפל כפי שלא ראיתי בחיים שלי. לא ראינו כלום. הכרחתי את אנשי הצוות לשרוק כל הזמן ולשיר, כדי שכולם ידעו שאנחנו שם. זה היה מפחיד מאוד, אבל עברנו את האתגר בשלום. ברור שבמהלך שירות קרבי כזה ארוך יש הרבה אירועים: פצמ”רים שנפלו לידינו, שריפות”.
איך את מתמודדת היום עם תאונות, עם ילדים קטנים שנפצעים?
“אני אגיד לך את האמת. לפעמים אני לוקחת את זה קשה, יש מקרים שבתור פרמדיק, גם אחרי שש שנים, זה קשה. בהתחלה אתה נעצר לשנייה, אבל אז אני אומרת לעצמי: ‘אני צריכה לעזור פה’ ומתחילה לעבוד. וזה לא תמיד קל. היה מקרה לפני שבוע, עזרנו למישהו, חשבנו שהוא ניצל ויהיה בסדר. למחרת התעניינתי מה איתו ואז התברר שהוא נפטר. זה לא קל. וברור שהטיפול בילדים קשה. אמנם אין לי ילדים, אבל ברור שילדים לא צריכים ללכת לפני מבוגרים. לכן, זה תמיד קשה כשילדים מעורבים. בתאונות אני רואה דברים מטורפים, ממש כך. בשורה התחתונה ראיתי המון דברים, גם קשים, אבל אני יודעת להתמודד ואני מאוד אוהבת את העבודה שלי. אני יודעת שלפעמים יש הפסדים ואנשים מתים, אבל כשמצילים חיים, זה נותן אנרגיה לעוד תקופה גם אם יש בה הפסדים, ככה זה עובד”.
הופתעת מהתואר חיילת מצטיינת בגין השירות במילואים?
“אני זוכרת מתי שזה נודע לי. המסו”ל (מפקד סוללה, א.ג) שלי התקשר אלי, הייתי בדיוק ביום חופש, בבית. הוא אמר לי שהמליצו עלי לחיילת מצטיינת רמטכ”ל. הוא שאל אותי מה יש לי להגיד על זה. ואני, לרוב, אין לי נטייה לשתוק, תמיד יש לי משהו לומר, אבל לפתע הרגשתי שאני לא יודעת מה לומר. שאלתי אם זה אמיתי, אם זה בטוח. אז הוא סיפר לי שהייתה המלצה שעברה את כל שרשרת הפיקוד. נכנסתי לדממת אלחוט, כבר לא היה לי מה לומר. האמת שנפל בחלקי כבוד שהוא אדיר, גם לעשות משהו שאני אוהבת ומאמינה שחייבים לעושת, וגם לקבל הערכה כזו. קשה לי לתאר כמה התרגשתי, לעמוד על במה, להצדיע לרמטכ”ל. זו הייתה חוויה אדירה, ההורים היו בקהל, הם היו יחד איתי לאורך כל הדרך, מאז שהחלטתי שאני לא רוצה חיל קשר. והייתי גאה שנלחמתי להיות לוחמת, וגאה בהמלצה של המפקדים שלי. גאה שהגעתי למעמד שאני מצדיעה לרמטכ”ל”.
כמה שנים תשרתי עוד במילואים?
“בתכלס, על פי מה שאמרו לי, יש לי עוד 4 שנים, אבל אתה יודע, לא יודעת מה ילד יום, לך תדע מה יהיה. אולי ירצו שאשאר עוד. יש הפתעות בחיים. אף פעם אי אפשר לומר שלעולם לא אעשה משהו, כי אי אפשר לדעת”.
תמרה נשואה לבת הזוג שלה בחיים. הן שבע שנים ביחד, ולפני שנתיים מיסדו את הקשר ביניהן.
איך היא מקבלת את שירות המילואים שלך?
“לא הייתה לה ברירה, היא קיבלה אותי קומפלט, עם האהבה למילואים. היא אולי מוכנה שאפסיק מחר לעשות מילואים, אבל זה לא בא בחשבון. ככה זה”.
ואיפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
“אני מתחילה לימודים, רוצה להיות אחות. אני מקווה שאעבוד בבית חולים, במקום טוב, וגם אז אמשיך לאהוב את מה שאני עושה. אני רואה את עצמי בהמשך הזוגיות, יציבה ואוהבת כמו עכשיו. אבל עשר שנם זה רחוק, אני בן אדם של היום זה היום ומחר זה מחר. ככה זה, וכך זה ימשיך להיות”.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>