19.12.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

מלכת העמקים

היא גדלה במושב בית שערים וללא ספק מדובר באישה יוצאת דופן ורבת כישורים: מורה למחול ותנועה, זמרת, מטפלת ברפואה משלימה, וגם סופרת. לאחרונה יצא לאור ספרה האחרון “אי שם בכפר- סיפורי ילדות”, בו מרוכזים מספר סיפורים קצרים על ילדותה בעמק של פעם. קבלו את מלכה מנדלבאום, שהוצאת הספר הייתה סיבה טובה לראיין אותה, בכדי לנסות ולחשוף את דמותה המורכבת. “נראה לי שלאחרונה, יותר ויותר אנשים מבני דורי, אבל לא רק, מגלים עניין כמוני בעבר הנשכח של בני משפחותיהם”, היא אומרת

מאת: מערכת "כוכב" , 17 במרץ 2016

מאז שהיא זוכרת את עצמה, מלכה מנדלבאום אהבה לכתוב, והרבה. כל מי שקרא את יצירותיה הבין מהר מאוד שלא חסר שם כישרון. אבל, במהלך כל השנים, היא עסקה באין ספור תחומים והכתיבה נשארה קצת בצל. ובכל זאת, לאחרונה יצא לאור ספרה השני: “אי שם בכפר – סיפורי ילדות”, שכולל קובץ סיפורים קצרים, אותנטיים ומרתקים, בהם מתוארות שנות ילדותה בעמק יזרעאל, בשנים הראשונות של המדינה. “מאז ומתמיד ידעתי שאני לא מתמצאת מספיק בתולדות החיים של הוריי ומשפחתם בארץ הולדתם פולין”, מספרת לי מלכה, בראיון שקיימתי איתה כמה ימים לפני יום האישה הבינלאומי.

צילום: ארכיון "כוכב"

למען הדורות הבאים

מסתבר כי רק אחרי שאמא שלה נפטרה בשיבה טובה, החל המסע של מלכה, שמסבירה לי כי במהלך ימי השבעה, בת דודתה מארצות הברית, מיידה, הפתיעה אותה כששלחה לה תמונות של אמא שלה בילדותה, מוקפת בבני משפחתה הגדולה, חלק מהן מתחילת המאה העשרים. “שמעתי מבת דודתי של אמי מספר סיפורים משפחתיים כה מחרידים, שהעליתי אותם מיד על הכתב”, היא אומרת ומוסיפה, כי הוריה השאירו בפולין משפחה ענפה, הרוב נספו בשואה. מנדלבאום: “הם התכנסו בתוך עצמם ודומה כי לא רצו, או לא יכלו, לשתף אותנו ביגונם העמוק. לא פעם עולה בי השאלה: מה חשבנו לעצמנו, שההיסטוריה שלהם התחילה ביום עלייתם לארץ ישראל? האמת שעדיין מציקה לי מאוד השאלה הזו”.
כך המשיך המסע הבלשי והתגלגל אל סיפורי ילדותה של מלכה, שאומרת: “בגלל חוסר הידיעה על משפחותיהם של הוריי, ראיתי לנכון להוציא לאור את סיפורי הילדות שלי למען הדורות הבאים. לתוכם הכנסתי את הסיפורים שתיעדתי ממשפחתי שאבדה בשואה. לאחרונה, הצלחתי להגיע לסיפורים עצובים נוספים מהעבר, שהגיעו אליי ממכתבים שכתבה אחותו של אבא שלי, אחרי המלחמה. מצאנו אותם רק עכשיו”, אומרת מלכה.
לאור הסיפורים המצמררים ששמעה מקרובת משפחתה, היא החליטה לחקור ביתר שאת את קורות משפחתה משני הצדדים, רחוק רחוק, אחורה בזמן. כדי להכיר מעט מי היו בני משפחתה שנכחדו מהעולם, על לא עוול בכפם. “נראה לי שלאחרונה, יותר ויותר אנשים מבני דורי, אבל לא רק, מגלים עניין כמוני בעבר הנשכח של בני משפחותיהם”, היא אומרת.
מלכה עמיר מנדלבאום (69) היא מורה לתנועה ומחול, זמרת ומטפלת ברפואה משלימה. את כישוריה וכישרונותיה האמנותיים ניתבה לעבודה עם אוכלוסייה מבוגרת כבר למעלה מ- 30 שנה. היא מטפלת באנשים זקנים מתוך חמלה ואהבה באמצעות גירוי חושים. הטיפול החוויתי מבוסס על כלים אמנותיים, שהם חלק בלתי נפרד ממנה ואהובים מאוד על אנשים זקנים, כמו: תנועה, ריקוד, שירה מוזיקה, צילום ואמנות. הטיפול בתנועה וריקוד מבוסס על חפצי עזר צבעוניים וממוחזרים פרי ידה, הטיפול בשירה נוגע בשירים מבית אבא, אבל לא רק.

תחילת וסוף החיים

בשנת 2012 הוענקה למלכה תעודת הוקרה מטעם “האגודה הישראלית לגרונטולוגיה”, על תרומתה הייחודית למען רווחתה של האוכלוסייה הזקנה בישראל. “אי שם בכפר” (הוצאת “אופיר ביכורים”) הוא ספרה השני. הספר הראשון, העוסק בתחום הזקנה נקרא “בתנועה מתמדת”. בשנת 2014 פורסם בכתב העת האקדמי “גרונטולוגיה וגריאטריה” מאמר שלה: “הגישה ההוליסטית לטיפול – חמלה כאן ועכשיו”. הסיפור “תחת כנפך” שעוסק אף הוא בזקנה, פורסם לאחרונה בספריית בית אריאלה, בתערוכה “כותבים למגירה”. ב”ספרייה למחול” מופיע ערך שמה בגין עבודתה בתנועה ומחול בכלל ועם זקנים בפרט. “אני מורה לריקוד במקצועי הראשון. לפני מלמעלה מ-30 שנה, גרתי ברמת אביב עם משפחתי ועבדתי עם ילדים בבית ספר עממי. במסגרת בית הספר עשינו הופעות בבית אבות של משען, ובמופע חנוכה עשינו שם כוריאוגרפיה מאוד יפה. לאחר מכן ניגשה אלי מנהלת בית האבות ואמרה לי, ‘מחר את מתחילה ללמד כאן תנועה’. הייתי בת 38, קופצנית ועליזה, ולא הכרתי את עולם הזיקנה כי לא גדלתי עם סבא וסבתא. בכל זאת, באתי ומיד קלטתי שמה שמעניין אותי הוא לעבוד עם תחילת החיים וסוף החיים”, אומרת לי מלכה.
פרטי, נמקי והסבירי.
“מכיוון שהייתי חדשנית בתקופה ההיא, המצאתי עבורם דברים חדשים, כמו: ערבי נושא בהם הם היו מקריאים קטעים ואני הייתי שרה. כשפתחו במקום מחלקה לתשושי גוף, הייתי חלק בלתי נפרד מהמחלקה ויכולתי להמציא אלמנטים טיפוליים חדשים בעבודה איתם, דרך התנועה”.
עברת מעולם הילדים לעולם המבוגרים, איך זה הרגיש?
“המשכתי לעבוד עם ילדים במסגרות של בתי ספר וגני ילדים, אבל לאט לאט התמקדתי רק בגיל השלישי והזקנה. בסך הכל עבדתי ב-15-16 מקומות בארץ והמצאתי כלים טיפוליים לאנשים בסוף החיים. נתתי מזמני גם ללא תשלום מתוך צדקת הדרך ואהבה אמיתית לדבר. היום אני כבר נותנת השתלמויות לאנשי מקצוע על הכלים הטיפוליים שלי: צילום ככלי טיפולי, שירה ככלי טיפולי, תנועה ומשחקים, ריקוד ככלי טיפולי ועוד”.
זה אפשרי ללמוד תנועה בגיל המבוגר?
“ראשית, ריקוד תמיד מתחבר למוזיקה. שנית, אצל כל האנשים המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים. אצל אנשים דמנטיים, הפגיעה המוחית היא בצד השמאלי של המוח, אבל המוזיקה קשורה בצד הימני. אז גם אנשים שלא מדברים יגידו מילים ויתחילו לזוז, עם כסאות הגלגלים שלחלק מהם יש. זה מוציא מהבנאדם את שמחת החיים שעדיין קיימת. נכון שהגוף מתבלה, אבל רוח האדם נשארת צעירה”.

 

זיכרונות מטנא חייה

מלכה נזכרת בשנותיה הראשונות בעמק יזרעאל. “ילדותי, בשנים הראשונות של קום המדינה. אני בת רביעית להורים פולנים, גליצאים, אנשי העלייה החמישית שהחליטו להתיישב אי שם בכפר. לפני שלוש בנות, אחרי בן שכה ציפו לו, ואחריו עוד בת. הכפר הוא בית שערים, חלק מרקמת עמק תפארת – הוא עמק יזרעאל. גדלתי בבית חם ואוהב, משפחה בעלת שישה ילדים. אבינו החקלאי עבד גם מחוץ לבית, כמזכיר של כפרים בסביבה. עול גידול הילדים נפל בעיקר על אימא. ילדות שמחה הייתה לנו, שוקקת חיים. היה מרתק ללקט זיכרונות מטנא חיי הצעירים ולארוג אותם לסיפורים. בעמק שלנו ולנגד עינינו, התחרו עונות השנה זו בזו- צבעים, קולות, טעמים וריחות”.
ייאמר מייד, המסע של המחברת אל נבכי הסיפורים המשפחתיים, הוביל אותה לכתוב באווירה של אהבת הארץ ושמחה של ילדה צברית, מושבניקית בשנות החמישים. הסיפורים כתובים בגוף ראשון ומתארים נאמנה את המתרחש בבית משפחתה מנקודת מבטה. הספר עוסק בהווי ישראלי ומשקף את המציאות לאחר השואה, הכוח והשמחה שהיו להוריה של המחברת, הקמת בית יהודי מלא בזאטוטים, למרות כל הקשיים שבדרך. באמצעות שיתופה של המחברת, נחשפים הקוראים למציאות הישראלית בתקופת בן גוריון, ליחסים בתוך המשפחה, להומור ולשמחת חיים. בספר ימצאו הקוראים שילוב מקסים של סיפורים ושירים שנותנים לקורא טעם של פעם.
מהו הזיכרון הכי חזק שלך מהחיים בבית שערים?
“גדלנו בתוך הטבע שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים. המשפחה שלי עסקה בחקלאות ואני גדלתי בטבע עם הצפרדעים, השבלולים והפרחים. לקחתי את זה איתי גם לחיים בעיר”.
את גרה היום בעיר, יש מצב שתחזרי לגור במושב?
“לא אעבור היום לחיות במסגרת כפרית, אבל אני מקיימת כאן חיי טבע. אני צפרית חובבת, אני מכירה את העצים בשכונה, לומדת את שמות הפרחים, ועושה אומנות מכל מה שנופל כמו: זרעים, עלים ופרחים. בגלל שאני רגישה אני קולטת מהר מאוד ציפור שנפלה מעץ, למשל, וגיליתי עץ שאף אחד לא מודע אליו שהוא קיים בתל אביב, עץ יוצא דופן מבחינת הפירות והפרחים שלו. זה מה שהיה לנו במושב, ואולי אני הייתי קצת יותר רגישה לכך. אחד הדברים שהכי זכורים לי מהמושב, זה הטבע והמשפחתיות”.
לתפיסתך, מה ההבדל בין מגורים בעיר למושב?
“אחד היסודות של החיים במושב היה החברות והעזרה ההדדית, דבר שלא קורה בעיר, כי אתה יכול לא להיות בקשר עם השכן שלך. היו להורי שכנים שהיו חברים מאוד טובים שלהם, ואני זוכרת את השותפות המיוחדת שנרקמה בין כולם. בסיפור של הלידה שלי, אימא שלי נסעה במשאית בבוקר גשום ולידה ישב השכן שבא ללוות אותה לבית חולים. זו פסגת העזרה ההדדית. להורים שלי היו שלוש ילדות קטנות בבית, ואבא שלי לא יכול היה לעזוב אותן”.

צילום: ארכיון "כוכב"

את מתארת מארג חיים נדיר, מה עוד היה מיוחד באותם זמנים?

“כשהבן של אחד השכנים התחתן ולא היה לו איפה לגור, הוא גר אצלנו בקומה שאבא שלי בנה. לא היה לנו שפע כסף, אבל הוא גר שם בחינם. רק כדי שירגיש טוב אבי נתן לו לעשות דברים במשק. ואם היתה חתונה, מי שהתחתן לא עשה שום דבר. לכל אחד במושב היה תפקיד. אחד היה אחראי על השתיה, אחר הביא ממתקים, מישהי אפתה עוגה, והיתה עגלה שהיתה עוברת בין כולם ואוספת את כל הכיבוד ומביאה אותו למקום השמחה. כמובן שהיה מישהו שדאג לסדר את השולחנות והפרחים, העזרה ההדדית היתה בכל תחומי החיים”.
אפשר לומר שכיום בית שערים נחשב לאחד המושבים האטרקטיביים מבחינה נדלנית, איך זה היה בילדותך?
“לא בתקופה ההיא. אין קשר בין המושב של היום וצורת החיים שבו, לבין זה שבו גדלתי. היום זה אחרת, חלק מהבתים מושכרים ומגיעים למושב אנשים שהם לא חקלאים והם לא חלק מההווי של המושב. בזמנו היו אמנם 80 משפחות, אבל היינו ביחד. לא היינו כל כך ניידים וכשלקחו אותנו לחיפה לאכול גלידה, זה היה השיא. כיום, האנשים יותר ניידים ויוצאים בקלות מהמושב.
אני זוכרת שהיו מביאים לנו סרטים לצפייה משותפת, וגם חידונים של שבח וייס”.
ומבחינת חיי חברה מחוץ למושב?
“היו לנו קשרים עם מושבים מסביבנו. אני זוכרת שלא היתה לנו בריכה, אז היינו נוסעים לכפר יהושע על טרקטור, או הולכים לשם ברגל. יכולת למצוא את מי שמוצא חן בעיניך ולא היית חייב להיות בקשר עם כולם. היינו בתנועת הנוער, במחנות, בטיולים. חיינו במושב והיה לנו קצת מבחוץ, וזה הספיק”.
היום העמק הפך להיות מקום תוסס בהשוואה למה שהיה בילדותך.
“נכון. בילדותי, פעם בכמה זמן היתה מגיעה הצגה לנהלל, עם חנא רובינא. היום יש מרכזי קניות ואולמות תרבות, הכל מגיע לעמק”.
במבט לאחור ולהווה, עדיף לגור במושב או בעיר?
“אני לא יכולה להמליץ לאף אחד, כי מה שמתאים לי לא בהכרח מתאים לאחרים. הרי גם בתל אביב מגדלים אחלה ילדים, זה עניין של בחירה. אני מניחה שבסופו של דבר, מי שגר במושב הוא לא עירוני, למרות שיש להם צעצועים שקנו להם בחנות. אנחנו עשינו צעצועים מדברים שמצאנו בטבע”.
מלכה לא נחה לרגע על זרי הדפנה. דומה כי תמיד יש לה עוד תוכנית מגירה, עוד פרויקט שיושב איפשהו במוחה, משהו שהיא חייבת לשחרר לעולם.
יש לך עוד חלומות להגשים?
“כן, החלום הבא שלי הוא להוציא את הספר ‘עם חי שר עם שר חי’, אותו כתבתי לאורך שנים רבות. זהו ספר שעוסק בשירה ככלי טיפול לאנשים תשושי נפש (כמו חולי אלצהיימר) וסיעודיים. למרות שהנושא אקטואלי מאוד והוא פרי עבודתי הענפה עם האוכלוסייה המבוגרת זה 30 שנה, החלטתי שהסיפורים על בית הוריי וילדותי קודמים לכל. לאחרונה שומעים רבות על החשיבות של שירה בטיפול בחולי אלצהיימר, ולכן הספר יכול להיות לעזר רב לאנשי מקצוע ולמשפחות שיקיריהם חלו במחלה זאת, אבל לא רק”.
דומה כי נשאבת לתוך עולמם של המבוגרים, יש סיכוי שתחזרי לכתוב גם ספר לצעירים?
“יש משהו במה שאתה אומר, ולכן הספר ‘הדרת והאדרת פני זקן’ שעוסק בחשיבות התנועה והריקוד בזקנה, ובהיבטים אחרים, יחכה להזדמנות אחרת. ולעצם השאלה שלך, אני רוצה להוציא ספר שעוסק במחקר מקיף שעשיתי בזמנו על אוסף נדיר של ‘ספרי זיכרונות’ של ילדים בביה”ס יסודי, שנכתבו בארץ מתחילת המאה הקודמת. ספרי זיכרונות היו מקובלים ואהובים על ילדים והם מכילים טקסט ושירים שילדים כתבו זה לזה. מדובר בהווי ישראלי היסטורי מרתק”.

צילום: ארכיון "כוכב"

בית פתוח לרווחה /קטע מתוך הספר

“בעמק יזרעאל המערבי על כביש חיפה עפולה, מול חוות הניסיונות “נווה – יער”, מתנוסס שלט שעליו כתוב בית שערים. מערבה משם, התגלתה עיר החכמים הקדומה שנקראה בית שערים. בכניסה למושב מצד ימין, חורשת אורנים יפיפייה נדיבת צל. לאורך הרחוב הראשי נראו בתי הכפר מרחוק.
בית הורי נמצא במורד הרחוב ומבעד לחלונותיו נשקפו השדות, כמעשה ידי אמן. לעיתים התקשטו ברקמת תלמים חומה ולעיתים גלימת משי ירוקה. בראשית הקיץ רבצו שם חבילות חציר שנראו כמו גן פסלים מוזהב. ביתנו היה פתוח לרווחה, קרובי משפחה וחברים מהכפר ומחוצה לו יוצאים, היו ובאים בכל ימות השנה”

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>