17.08.19

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

כדורסל

משהו בלבבה

אלומה גורן היא אחת משחקניות הכדורסל הגדולות שדרכו על הפרקט בישראל. באמתחתה 8 אליפויות ו-8 גביעים, עם ארבע קבוצות שונות. כמו כן, גמר גביע רונקטי האירופי עם רמת השרון. ועוד לפני כן: הנהגת קבוצת נעוריה, גבעת חיים הקטנה, עד לגמר גביע המדינה בו הקבוצה הפסידה בשלוש נקודות בלבד. בשנים האחרונות היא חזרה להתגורר בקיבוצה, גבעת חיים מאוחד, בו היא מגדלת בשמחה את בנה יפתח. בראיון ללירן גורן, בעקבות מינויה למאמנת המנטלית של נבחרות הנשים של ישראל, היא אומרת: “ אני מודה שכשחקנית לא תמיד הצלחתי להרגיש את זה, אבל זה מה שברצוני להעביר לצעירות”

מאת: לירן גורן , 6 באפריל 2016

אלומה גורן היא אחת משחקניות הכדורסל הגדולות שהצמיח כדורסל הנשים בישראל. בשבוע שעבר היא לקחה את הקריירה שלה צעד נוסף קדימה, ודומה כי היא תהיה איתנו עוד זמן רב, בטיפוח דור חדש של כדורסלניות בישראל.

צילום: ארכיון "כוכב"

לצורך קיום הריאיון, אנחנו קובעים להיפגש בבית הקפה הנהדר אשר בקיבוץ, קפה טוב. אלומה מזמינה אותי לכוס קפה, אדיבה, צנועה ובעיקר שלמה, שונה כל כך מהשחקנית הטמפרמנטית וקצרת הרוח שאני זוכר מהמשחקים בגבעת חיים, וגם מרוב הקריירה שלה, אחריה עקבתי באדיקות.

סגירת מעגל מרגשת

האמת שהופתעתי לראות את אלומה חוזרת להריח את הפרקט מקרוב. זה החל בתחילת העונה כמאמנת מנטלית ברמת השרון. וכאמור, עכשיו גם כמאמנת המנטלית של נבחרות הנשים של ישראל. לפרקים היה נראה לי שהיא מתרחקת מהכדורסל ומכל מה שכרוך בו, אבל דומה שהתבדיתי. “אחרי שפרשתי, באמת שלא הרגשתי איזה צורך עז לחזור לעניינים והתעסקתי בדברים רבים אחרים שמילאו אותי. אבל, כנראה שאת יכולה לעזוב את הכדורסל, אך הוא כמו חיידק שאינו עוזב אותך כל כך מהר. בכל זאת, המשחק היה רוב עולמי מאז שאני ילדה, לכן אני שוב כאן, אך ממקום אחר”, מסבירה לי אלומה מה הסיבה שהובילה אותה חזרה לספורט אותו כל כך היא אוהבת.
את מזוהה אולי יותר מכל עם רמת השרון, איך באה לידי ביטוי עבודתך במועדון?
“מאד מרגש לחזור למועדון. החיבור עם אורנה אוסטפלד, הג’נרל מנג’ר, אשר אימנה אותי שנים רבות, נהדר. ישנה עוד הרבה עבודה כדי להחזיר את הקבוצה לצמרת הגבוהה בה היתה מורגלת, אך אני אופטימית ומאמינה בתהליך”.
והמינוי כמאמנת המנטלית של רוב נבחרות הנשים?

“גם כאן יש סגירת מעגל מרגשת, כאשר לימור מזרחי מאמנת את הקדטיות, ושירה העליון מאמנת את העתודה, שלושתנו שיחקנו יחדיו בבני יהודה. ובנוסף, העוזרת של שירה בעתודה, טלי נוי, שיחקה איתי ברמת השרון”.
איזו עבודה את מתכוונת לעשות בשטח?
“אימון מנטלי במטרתו הראשונית הוא לחבר בין היכולות הספורטיביות של השחקן/נית, לבין מימושן ומיקסומן בזמן אמת. לשם כך, עלינו להיות במודעות גבוהה לגבי מה שקורה לנו לפני משחק, אחרי משחק, באימונים, בסיטואציות שונות בחיים ובספורט ועוד”.
פרטי, נמקי והסבירי.
“קח לדוגמא לחץ וביקורת עצמית. לטעמי, הם לא חייבים להיות שם בעוצמה כה גבוהה. מעבר לזה, יש נטייה אצלנו להתייחס לדברים כעניין של חיים או מוות. זה בסה”כ ספורט. בכדורסל ספציפית, למשל, לקלוע בחמישים אחוז מהשדה ובטח מעבר לקשת השלוש, זה נחשב הישג מעולה. זאת אומרת, שיותר מחצי מהזריקות של שחקן/נית ממוצעת, וגם אצל הגדולים/ות במקרה הטוב אולי חצי, יסתיימו בהחטאה. לכן, יש לחדד את המסר שכמו בחיים, זה חלק מהמשחק ואין לפחד מלהיכשל, אלא להמשיך להאמין במה שאתה עושה טוב ועליו שקדת באימונים”.
זה נשמע קצת פילוסופי, את יכולה לתת דוגמא מוחשית?
“כן. אנשים זוכרים את סלי הניצחון של מייקל ג’ורדן, קובי בראיינט, רג’י מילר ואינה גורביץ’, אך האם הם מודעים לכמה פעמים הם או היא החמיצו באותה סיטואציה? השחקנים והשחקניות הגדולות לא עושים/ות עניין מאותן החטאות, הזיכרון שלהם/ן קצר וזו הסיבה שהם/ן לא יהססו לזרוק שוב ברגעי האמת. אני אומרת שמה שחשוב הוא לא מה שקורה לנו, אלא איך אנו מגיבים למה שקורה לנו”.
את מזהה בין השחקניות הצעירות את הלימור מזרחי, ענת דרייגור, אורלי גרוסמן, לירון כהן, שי דורון והאלומה גורן הבאה?
“אנו אמנם לא בשיא, אך אני בהחלט רואה אצל הצעירות פתיחות והקשבה, מחויבות ונכונות ללמוד. אני שם בשביל להעניק יכולות מנטליות ממיטב ניסיוני. ואני דווקא באה ממקום של שחקנית, שאותם מקומות של שאיפה להצלחה מול הכישלונות הבלתי נמנעים המגיעים תמיד הרגישו לי כבורות, אליהם נפלתי לא פעם ולא פעמיים. אותו לחץ מיותר הנבנה בתוכך וביקורת עצמית וגם חיצונית הגורעת מן הדימוי העצמי וגורמת להפחתה ביכולת”.
ואיך זה בא אצלך לידי ביטוי כיום?
“אני מסתכלת על הדברים אחרת ומאמינה בהמון פרגון ומילים חיוביות. לא בצעקות, או בגישת ההכול או לא כלום שכה שגורה במקומותינו. אני לא מעוניינת לנקוב בשמות, רק אומר שאלו שיצליחו הן אלה אשר המוטיבציה שלהן אינה בעיקרה חיצונית, קרי פרסום, הכרה ושבחים מקיר לקיר, אלא אלו אשר המוטיבציה שלהן היא פנימית, הווה אומר, הנאה מן המשחק ומן הדרך, מוכנות ורצון של לפגוש את היכולות שלנו ואת מגבלותיהן ואת המחויבות שלנו אל מול עצמנו”.

עובדת על ערכים

דוגמה לכך אנו רואים בסרט על הדרים טים 1, עם מג’יק, מייקל, בירד, האקים, ושאר הגדולים, כשבאימונים אשר לפני האולימפיאדה אפשר לראות איך הם מתייחסים לאימון, כאילו הוא הגמר האולימפי. מנסים לנצח אחד את השני, עם מחויבות פנימית, אך גם עם הנאה אדירה בה מבחינים ישר. “זה גם מביא אותי למחשבה על אסירות תודה בנוגע להיותך שחקנית, כי הרי את עושה מה שאת אוהבת, כמקצוע, אז בואו נשים את הכל בפרופורציות ופשוט נהנה מהרגע. אני מודה שכשחקנית לא תמיד הצלחתי להרגיש את זה, אבל זה מה שברצוני להעביר לצעירות”, אומרת לי אלומה.

צילום: ארכיון "כוכב"

ומה כוללת העבודה בשטח?
“העבודה המנטלית משלבת בין שיחות קבוצתיות למפגשים פרטניים עם כל שחקנית ושחקנית. כמו כן, העבודה האישית כוללת עבודה על הדימוי העצמי ושיפור שלו. בנוסף, התמודדות עם מצבי לחץ דווקא ע”י התייחסות יותר מפויסת כלפי הסיטואציות שיקרו וקרו, ושינוי היחס הכה הרה גורל למשחק, לדקותיו המכריעות ולתוצאתו”.
אלומה מציינת גם את העבודה הקונסיסטנטית, על יכולת הריכוז: “לאט לאט אנו נשתדל ללמוד להתעלם יותר ויותר מהרחשים מהצד, אם מהקהל, מהשחקניות האחרות, מהמאמנים. וכמובן, מן הדיבור הפנימי השלישי, שגם כן פוגע בבהירות הפעולה ובמימושה, כפי שעבדנו עליו פעמים אין ספור באימונים”.
ואילו ברובד הרחב יותר, כגון שיחות של הקבוצה כולה, אומרת אלומה: “נעבוד על איך להגיע לסינרגיה כקבוצה, ובעיקר על התמודדות עם כישלונות, וכן גם עם הישגים. שהרי כדורסל הוא משחק של מומנטומים ואפשר בקלות להיכנס למרה שחורה במומנטום שלילי, ולהבדיל, לבוא זחוחים מדי ואף שחצנים כשיש מומנטום חיובי. האיזון, הסבלנות, האיפוק וקור הרוח הנרכש, הם נקודות המפתח לטעמי”.
בעודנו משוחחים שיחה רצינית ומעמיקה על כדורסל, אני תוהה האם הכדורסל הישראלי יוכל בעתיד להגיע להישגים אליהם הגיעו אליצור רמלה שזכתה ביורופקאפ, ורמת השרון אשר הגיעה לגמר גביע רונקטי. כמו גם, האם יגדל כאן דור חדש של שחקניות, כמו: שי דורון, לימור מזרחי, לירון כהן ואחרות, שזכו בהישגים גדולים בארה”ב ובאירופה. ואם כן, אילו תנאים צריכים להתקיים בכדי שזה יקרה.
את חושבת שנבחרות ישראל יוכלו בעתיד להגיע להישגים אליהם הגיעו אותן שחקניות שציינתי בפניך?
“קודם כל, הנבחרות אינן כמו הקבוצות, שם שיחקו ומשחקות לעיתים זרות מהרמה הגבוהה ביותר. מעבר לכך, אני מרגישה שהולכים כאן הפוך במידה מסוימת. קודם דרישה להישגים, כאן ועכשיו, עם המון לחץ, במקום לשים דגש על הבסיס, עבודה יסודית ועל ערכים. תואר פה, תואר שם, זה נחמד וחשוב בהחלט, אך זה לא בנייה עמוקה כפי שאני רואה אותה. הייתי רוצה שנתרכז יותר בערכים ובשיפור תרבות הספורט שלנו. כי הספורט, כשהוא מקבל את מקומו הנכון, תורם לנו המון, לצעירים כמבוגרים, וביכולתיו גם להפוך אותנו לחברה יותר טובה. המהות אינה נמדדת במבחן ההצלחה, מהות היא דבר הרבה יותר גדול, עמוק ורחב מניצחון כזה או אחר”.

מאמינה בשינוי חיובי

כידוע, כדורסל הנשים לא מביא סדרי גודל של קהל כפי שמביא כדורסל הגברים. כמו כן, לאורך שנים הענף ממעט לקבל סיקור תקשורתי, למעט זכויות שידור כאלה ואחרות. לא תמצאו אתר אינטרנט או מהדורת ספורט בטלויזיה או בעיתונות הארצית והמקומית, שפותחת עם ידיעה על כדורסל הנשים. דומה כי זה גם לא הולך להשתנות ומעניין מה חושבת על כך אלומה, והאם יש לה פתרונות לסוגיה זו.
את מאמינה שאפשר להביא יותר קהל למשחקי הנשים, קבוצות ונבחרות?
“זה אתגר גדול, היו תקופות שהגיעו כבר יותר, היו תקופות שהרבה פחות, זה דינמי. המפתח נמצא בחיבור שבין הקבוצה לקהילה שבה היא מתקיימת. הייתי רוצה גם שיהיו קבוצות הפרוסות לכל אורך הארץ, אם באילת, אם בגליל, גם במקומות הרחוקים יותר. בד בד, כמובן שסיקור נרחב יותר בתקשורת יעזור בהחלט. אך כפי שאמרתי, זה תהליך, זה דינמי. אני מאמינה בשינויים חיוביים בתחום”.
לסיום, איך תשלבי בין כל העיסוקים הללו יחדיו, יש לך מספיק זמן וכוחות בשביל זה?
“אין לי בעיה של זמן, אני נרגשת ושמחה לקראת המשך העשייה, אם בתפקידים החדשים והמאתגרים בכדורסל, אם בהמשך ההתנדבות בעמותת ‘בדרך להחלמה’, וכמובן בדבר החשוב לי ביותר, להיות אמא הכי טובה שאני יכולה להיות עבור יפתח, (אותו היא מגדלת בצוותא ובאהבה יחד עם זוגתה לשעבר דניאלה יעקובי, ל.ג.).
אלומה כבר צריכה לזוז, מן הסתם לעוד עשייה חיובית. היא מתרחקת אט אט בהליכה שלווה אך לא עצלה, בעדינות אצילית. אני נשאר לשתות את הקפה שהזמינה לי ומודה לה בלי שתשמע על משחקי ה-נ.ב.א הראשונים שראיתי בתור ילד, במידל איסט טלביז’ן, בתור שכן שלה, כשהיא ואבא עמוס (לשעבר הפועל גבעת חיים לאומית) היו מזמינים אותי בשעה מאוחרת של יום שני בלילה, לראות את מג’יק (השחקן האהוב בבית וממנו כנראה למדה את ה-”נו לוק פס” האולטימטיבי), בירד, אייזיה והחברים. וגם, על החצי שעה החיובית והנעימה אשר ביליתי בחברתה, זמן איכות בו הבנתי קצת, שאפשר להיות חדור מוטיבציה ושאיפה למצוינות, אך לעשות זאת ברכות ובנעימות, ובדרך של קבלת האחר והתרכזות במשוב חיובי, בהנאה ובשמירה על ערכים. ואולי, אם עוד אנשים בספורט, ובכלל יאמצו את דרכה המתבוננת והלא מתלהמת של אלומה, נזכה להפוך אט אט לאנשים יותר טובים ולחברה יותר סובלנית. תודה אלומה. ריספקט.

לכל הכתבות בקטגוריית ספורט >>>