19.04.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

משולש מנצח

אפשר לומר על משפחת בוצין ממושב שדה יעקב כי הם מורעלי צבא. האב שמתנדב עד היום, הבנים שהלכו בדרכו, והבנות שכבר חושבות על העתיד. קבלו את אריק, איתי ושגיא, שבראיון למערכת “כוכב” מספרים איך הכל התחיל, על השאיפות, על האכזבות, על ההלם ומה דוחף אותם קדימה. קבלו רמז: הגנת המדינה

מאת: זליג אהרונוביץ , 15 בספטמבר 2017

משפחת בוצין שמתגוררת במושב שדה יעקב, בעמק יזרעאל, יש שלושה אנשי צבא מסורים: סגן איתי, אשר משרת כמפקד צוות צוערים בבה”ד אחד. כמו כן, שגיא, שנמצא עדיין בהכשרת הצנחנים, ואביהם, אריק בן ה-48, אשר מתנדב למילואים מזה שמונה שנים. “משפחתנו היא בין הוותיקות בישוב”, מספר לי אריק בראיון שקיימתי איתו השבוע. “הסבים והסבתות שלי השתקעו במושב, גם אני נולדתי פה וילדיי נולדו פה, ואני מקווה שגם ילדיהם”, הוא אומר.
כשהגיע גיל הגיוס, התגייס אריק לחטיבה שהייתה עוד בחיתוליה באותה עת, חטיבת הנח”ל. בוצין: “התגייסתי לחטיבה דרך גרעין נח”ל, בו גם הכרתי את אשתי. שירתתי בתקופת האינתיפאדה הראשונה ובשל המצב הביטחוני שלחו אותנו תוך כדי ההכשרה לשטחים, את מסע הכומתה שלנו השלמנו אחר כך”.
לאחר מכן, אריק השתחרר והמשיך במילואים, בגדוד 8111, אשר מורכב כיום ברובו מאנשי הנח”ל. כשהגיע הזמן לסיים את המילואים, הוא קיבל הצעה מהמג”ד החדש, שהיה המ”פ שלו, להיות הנהג שלו בחפ”ק, ביחד עם עוד חייל אשר גם כן התנדב, שליווה את אריק ושירת אתו מיום הגיוס.

צילום: ארכיון "כוכב"

ומה ענית לו?
“נעניתי לבקשה. מזה שמונה שנים שאנחנו משרתים יחדיו כאנשי חפ”ק, אני מאוד אוהב את הצבא ואת האנשים בגדוד”.
פרט, נמק והסבר.
“עבורי הם כמו משפחה. למרות היותי עובד עצמאי, חשוב לי לתרום כמה שיותר ובשמחה”.

כשרואים בעיניים מבינים

בנו הגדול של אריק, איתי, למד בישיבה שבשדה יעקב. הוא התגייס בנובמבר 2013 לחיל השריון, ולחם ב”צוק איתן”.
אתה פשוט שיריונר?
“האמת שהתבאסתי כשקיבלתי את השיבוץ לשריון. רציתי לתרום כמה שיותר ולא ידעתי כמה אפשר לתרום ולעשות בשריון”.
ומה גילית תוך כדי פעילות?
“זה עבר מהר מאוד ב’צוק איתן’, בהחלט יש אפשרות לתרום. כשפרץ המבצע, הייתי בקורס מפקדי טנקים. החיילים נשלחו ללחום בצפון הרצועה, במקומות כמו בית חנון”.
ואיך היתה ההרגשה לקחת חלק במבצע?
“תמיד אמרו לנו ששריון זה כוח אש גדול, שמנצח מלחמות. אבל רק כשרואים בעיניים באמת מבינים”.
נשמע שאתה לא מצטער.
“ברור שלא, אתה מבין מהר מאוד שכל הלחימה מתבססת על שריון. לארבעה אנשי צוות יש כוח אש של פלוגת חי”ר שלמה”.
איתי מספר לי גם על חוויה יותר קשה שעבר במבצע, כששמע שהמ”פ שלו בהכשרה, שסיים לא מכבר, נהרג: “אחרי שבוע בפנים יצאנו להתרעננות, פתאום אחד מהלוחמים מתקרב אלינו בסערה ושואל אותי: ‘אתה של דימה?’ עניתי לו שכן, ואז הוא סיפר לי שהוא נהרג”.
מה הרגשת באותם רגעים?
“זה היה הלם. פתאום אתה מאבד מישהו שבאמת הכרת, וזה שוק כשזה מגיע גם אלייך בסוף”.
מה אתה זוכר במיוחד מאותם רגעים?
“לאחר ששמענו את הבשורה הקשה, המ”מ שלי אמר לי משפט שתמיד אזכור: ‘כשנצא נבכה. עכשיו צריך להוציא את הדברים האלה מהראש ולהילחם’. כעבור שעה חזרנו ללחימה”.
יצוין כי, לאחר מבצע “צוק איתן”, איתי שירת כמפקד טנק בגדוד 82 של חטיבה 7, ולאחר מכן יצא לקצונה.
מה דוחף אותך קדימה?
“האמת שאת הדחיפה לתרום יותר קיבלתי מהבית. אבא שלי תמיד עודד אותנו לתת כמה שיותר. הוא היה מספר לנו שאם היה יכול לחזור אחורה, היה ממשיך בסדיר כמה שהוא יכול”.
לאחר סיום השלמת הקצונה, הוא חזר לגדוד 82, כמ”מ, היה סמ”פ בהכשרת פלס”ר 7, המשיך לשיזפון כמ”מ בהכשרות וחזר לבה”ד כמפקד צוות.
ואיך זה מרגיש להיות מפקד?
“בעיניי לפקד על צוערים זו זכות מטורפת. אני מלמד ומעשיר 14 קצינים לעתיד, שיעברו על מאות חיילים. אז בפועל ניתן לומר שאשפיע על מאות חיילים בצבא”.

חשב רק על סיירות

ויש גם לוחם קטן במשפחה, שגיא. גם הוא למד בישיבה, הדריך בבני עקיבא בשבט “נבטים – ניצנים”, ועשה מכינה של שנה וחצי במכינת “עטרת כהנים”, בירושלים.
לאחר סיום המכינה הוא התגייס במרץ 2016 לחטיבת הצנחנים. “הייתי מאוד להוט להתגייס למקום שבו אוכל לתרום כמה שיותר”, מספר לי שגיא.
הכל נשאר במשפחה?
“כל בני המשפחה שלי היו או עדיין משרתים כלוחמים. תמיד מדברים על צבא בארוחות שישי, ואתה גדל לזה”.
זו שאיפת חייך, קריירה צבאית?
“זה משהו שאתה מסתכל עליו ושואף אליו. האמת שבהתחלה חשבתי רק על סיירות, אבל לא עברתי את הגיבושים והגעתי לגדוד 101, ואני מאוד שמח על כך”.
אז אתה יכול לסמן וי.
“אם הייתי יודע כמה טוב כאן, וכמה האנשים טובים, לא הייתי מכוון למקומות אחרים”.
ראוי לציין כי, ביום חמישי שעבר, שגיא קיבל את כנפי הצניחה שלו.
ובחזרה לאריק, האב שמסכם את הריאיון המשולש: “יש לי ארבעה ילדים, שני בנים גדולים ושתי בנות קטנות, שהגדולה ביניהן כבר חושבת על הצבא. אני מאוד גאה בילדיי, כל אחד בגזרתו, ושמח לראות כמה חשוב להם לתרום. בסופו של דבר, כולנו פועלים מאותו הצורך, שהוא הגנת המדינה”.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>