17.08.19

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

כדורסל

משחק הדמעות

מה לא נאמר השנה על לברון גיימס, במיוחד לאור פיטוריו של המאמן דייויד בלאט. אבל המלך הבלתי מעורער הוכיח שהוא הגדול מכולם, ולא רק מבחינה מקצועית על הפרקט. דמעות האושר שלו בשריקת הסיום הצביעו על אנושיות שסחפה אחריו יחד קבוצה שלמה, אל חלום שהתגשם. לירן גורן מסכם את עונת ה-N.B.A 2015-2016 ומביא את הנתונים שהובילו את הקאבס כל הדרך עד לזכייה באליפות היסטורית

מאת: לירן גורן , 27 ביוני 2016

צילום: ארכיון "כוכב"

איזו עונה משוגעת היתה לנו בליגה הטובה בעולם. זה החל ברצף הניצחונות המדהים של האלופה היוצאת, שנמשך עוד מהעונה שעברה והגיע לשיאים רבים של סטף קרי וחבריו לקבוצה, כשהשיא הקודם של 72 ניצחונות שהשיגו מיקל ג’ורדן והשיקגו הבולס, נמחק ממש במשחק האחרון של גולדן סטייט, שהשיגה 73 ניצחונות, השיא החדש.
ובל נשכח את הסן אנטוניו ספרס, אשר לצד קשישים כדאנקן וג’ינובילי+פארקר, שגם הוא כבר אינו ילד, שילבה כוכבים צעירים יחסית, אך רעננים, כלאונרד ואולדריג’. עם הצוות הזה השיגה הקבוצה שיא של ניצחונות בית וסיימה עם המאזן הטוב בתולדותיה.

צילום: ארכיון "כוכב"

מההיבט הישראלי היו לנו את הפיטורין של דיוויד בלאט, שהשיג 4-2 לגיטימי+ בגמר העונה שעברה נגד הווריירס, עם קבוצה קצרה במיוחד וללא אחד השחקנים הטובים בליגה, קיירי איירווינג (למעט משחק מס 1 בו נפצע ברבע האחרון כשהיתרון אצל הקאבס), קווין לאב ואחרים. ראוי לציין כי פיטוריו של המאמן הישראלי הגיעו בזמן שהקאבס הובילו את המזרח. אבל כך רצה לברון, ומה שרוצה קינג ג’יימס, המנג’ר גריפין מאשר.
וכמובן שהיתה לנו את עונת הפרישה של קובי בראיינט, שנפרד מהקהל ומשחקני היריבות שעשו לו הרבה כבוד, על אף שבמרבית הקריירה היה שנוי במחלוקת. משחק הפרידה היה קלאסיק קובי בראיינט. מול ג’ק ניקולסון ואוהדי הלייקרס, בסטייפלס סנטר, ומול יריבה וותיקה כיוטה ג’ז, בראיינט המבוגר והלא לגמרי בריא שבר את שיא הנקודות של שחקן כלשהו העונה, כשהוא קולע לא פחות מ-60 נק’. על הדרך הוא גם שבר את שיא הזריקות למשחק אחד של מייקל ג’ורדן, עם 50 זריקות. ללא ספק אחד הגדולים בהיסטוריה.
אבל בהתייחס בעיקר לפסקה הראשונה בכתבה, ההבדל בין הליגה הרגילה לפלייאוף הוא הבדל של שמיים וארץ. תשאלו את רוברט הורי, ג’יימס וורת’י, אייזיה תומאס וכמובן גם את לברון ג’יימס.
כבר בתחילת הפלייאוף (חצי גמר המערב) נפגשה האלופה במזל הרע, כשקרי נפצע לפתע בברך ובקרסול. למזלה הטוב, היא פגשה את הבלייזרס החסרה והלא מספיק טובה שעברה את הקליפרס, לטעמי בגלל הפציעות של גריפין ופול. על אף שהווריירס עמוקים וחיפו בצורה מרשימה על היעדרו של קרי בחלק מהמשחקים, אני לא בטוח בכלל שהיו עוברים את הקליפרס כשהיא בהרכב מלא.
ואילו בחצי הגמר השני, קיבלנו במערב סדרה מפתיעה, כשהספרס הביתיים חיסלו את הת’אנדרס, ב-40 הפרש משפיל במשחק הראשון. אוקלהומה הוספדה מייד, אך הספרס הם אלו שהפסידו במשחק הבית השני. אבל הת’אנדרס ניצחו בשלושת המשחקים הבאים, כשהשני מביניהם הוא עוד ניצחון חוץ, אצל הקבוצה שהפסידה משחק בית בודד (לווריירס) בעונה הרגילה. מה שמסביר אולי את ההבדל בין הליגה לפלייאוף.
סדרת הגמר האזורי נכנסה לפנתאון: הת’אנדרס ניצחו את המשחק הראשון אצל האלופה בקליפורניה, גם כן מבצר שכמעט לא ראה הפסד. אבל הווריירס הגיבו בהשפלה רבתי, שנראתה כהתאוששות שיהיה קשה לעצור. אולם, ווסטברוק ודוראנט הגיבו בכוח אש מרהיב והקבוצה הציגה לפרקים את ההגנה הקשוחה בליגה. זה נגמר בשתי תבוסות מפחידות באוקלהומה והאלופה נכנסה לפיגור 3-1 פרובלמטי ומדאיג. אבל האלופה חזרה בגדול: קרי וגרין חזרו לעניינים, כמו גם קליי תומפסון שהציג שיא פלייאוף של 11 שלשות באחוזים מדהימים ועם יד בפרצוף. בסופו של דבר, כצפוי, מהפך מדהים שהוביל לתוצאת 3-4 לווריירס.
ואילו במזרח החלש, הקאבס של לברון סגרו 2-4 על הקנדים ועלו לגמר שישי רצוף. אין ספק, פלייאוף מכובד לטורנטו.
ונחזור לסדרת הגמר, שחזור השנה שעברה: שני משחקים הראשונים בקליפורניה, גם אם היו צמודים לפרקים, נראו כלא כוחות. הקאבס נראו כלא מוכנים בעליל, טקטית ומנטלית, לנשקים של האלופה. תוסיפו על זה הגנה רופסת ומחוררת, יחד עם יכולת חלשה של לברון שהתקשה מול גרין, שהובילו לשני ניצחונות. הקאבס חזרו לקליבלנד, בידיעה שרק ניצחון ימנע השפלה. ואכן, זה נגמר בתבוסה של הווריירס, 1-2 שהפיח תקוות באוהיו. אבל הספלאש בראדרז חזרו לעניינים והעלו את קבוצתם ל-1-3 מבטיח, בהתחשב שאף קבוצה מעולם לא חזרה מתוצאה כזו כדי לנצח בגמר.
אולם, לברון חשב אחרת ואף הוכיח שהוא כיום השחקן הגדול בעולם. זה נגמר במשחק הרואי של ג’יימס וקיירי איירווינג עם 41 נק’ כל אחד. המלך גם הוסיף תרומה בכל האספקטים האפשריים, כהרגלו. מאז קלייד דה גלייד והאקים דה דרים, בחזרה מ-3-1 נגד פניקס בחצי הגמר, לא זכור לי ששני שחקנים סיפקו מעל 40 נקודות יחדיו. וכאן מדובר בגמר ועוד מול האלופה. הקאבס צמקו ל-3-2 וחזרו הביתה לקליבלנד, שם זה נגמר כבר ברבע הראשון עם 20 הפרש, כשקיירי קולע 20 נקודות במחצית ולברון ממשיך לשלוט בעניינים ונותן עוד משחק ענק של 41 נק’ ואול אראאונד גיים. התוצאה כבר 3-3, בדרך למשחק 7 קלאסי בקליפורניה, בו הקליבלנד קאוולירס ניצחו וזכו באליפות, לאחר שקיירי איירווינג השתלט על המשחק עם סלים מכל הסוגים, כולל הסל החשוב ביותר בהכרעה, שלשה מדהימה עם יד בפרצוף. ולברון? סגר טריפל דאבל נפלא נוסף וחסימה אחת הרואית, שכנראה הצילה את המשחק עבור הקאבס. והשאר זו נחלת ההיסטוריה.
לסיכום: קינג ג’יימס הוכיח שוב – והפעם ללא עוררין – שהוא השחקן הטוב בליגה הטובה בעולם. לדעתי, עם כל הכבוד להכתרת המלכים החדשים, הוא נכנס היישר לרשימת חמשת הגדולים בכל הזמנים.

לכל הכתבות בקטגוריית ספורט >>>