19.11.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

משמעות השלום בשירתה

פרופסור עדה אהרוני, תושבת נשר בעבר, נולדה במצרים ועלתה ארצה בשנת 1950. היא משוררת בעלת שם עולמי, סופרת וסוציולוגית. היא עבדה באוניברסיטת חיפה כמרצה לשירה ולספרות אנגלית, וכן הרצתה בתחום “פתרון סכסוכים” בטכניון בחיפה. היא פרסמה 33 ספרים, כאשר האחרון שבהם “זר תבואה” הוקדש לאביה. “אני זוכרת בהתרגשות שמשרדו של אבא היה מבושם בריח תבואה, קמח וחיטה, שהוא כה אהב”, היא אומרת

מאת: מערכת "כוכב" , 6 ביוני 2017

מאת: זוהר נוי

פרופ’ עדה אהרוני הופתעה ושמחה מאוד כאשר שגריר מצרים בישראל לשעבר, מוחמד בסיוני, שלח לה לפני מספר שנים את המהדורה הראשונה של הספר מאת פרופ’ מוחמד פאוזי דאיף, “משמעות השלום בשירתה של עדה אהרוני” – מפהום אל סלאם פי שעיר עדה אהרוני בהוצאת אל ניל, אוניברסיטת קהיר.

עדה אהרוני צילום: הדר טופז

עדה לא הכירה אז את פרופ’ פאוזי דאיף ולא ידעה שמחקר מעמיק שכזה על יצירתה נערך במצרים. השבוע, בראיון לקראת שבוע הספר היא מספרת: “בקוראי אז את הספר, התפלאתי והתפעלתי מהעבודה הרבה והרצינית שהושקעה בניתוח שירתי, על חיי במצרים ובישראל, ועל הבנתו העמוקה והמהימנה של פאוזי דאיף, בקשר ל”יציאת מצרים השנייה” – העקירה הכאובה של הקהילה היהודית במצרים. התפעמתי עמוקות לא רק מניתוחו החכם, הרגיש והמדוקדק של פרופ’ פאוזי דאיף, אלא גם מתרגומו הנפלא של שיריי לערבית, ומאמונתו ורצונו העז לבניית גשר להבנה והתפייסות בין שני העמים, הערבי והישראלי, באמצעות השירה, הספרות והתרבות.

פרסמה 33 ספרים

פרופסור עדה אהרוני, תושבת נשר בעבר, נולדה בקהיר, מצרים, ועלתה ארצה בשנת 1950. היא משוררת בעלת שם עולמי, סופרת וסוציולוגית. היא עבדה באוניברסיטת חיפה כמרצה לשירה ולספרות אנגלית, וכן הרצתה בתחום “פתרון סכסוכים” בטכניון בחיפה. אהרוני היא בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים, BA בספרות וסוציולוגיה .M.Phil באוניברסיטת לונדון, בספרות אנגלית ו- PH.D מהאוניברסיטה העברית בירושלים, על יצירות הסופר היהודי- אמריקאי חתן פרס נובל לספרות, סול בלו. היא קיבלה את התואר פרופסור באוניברסיטת פנסילווניה, בארה”ב.
אהרוני היא גם סופרת וחוקרת בעלת שם עולמי בספרות ובחקר יהדות מצרים, וחקר יהודי ארצות הברית. היא פרסמה 33 ספרים, ביניהם ספרי שירה שתורגמו לשפות רבות, העיקריים: “פרח נדיר”, “ביער הכרמל שלי”, “שבוע ירוק”, “בחיק כפות ידיך”, “מהפירמידות לכרמל” ו”הרימון”. ספריה של עדה אהרוני זכו לפרסים רבים, ביניהם: פרס המועצה הבריטית, פרס הנשיא שמעון פרס לתרבות שלום, ואות יקירת חיפה – עיר הדו-קיום והשלום. ראוי לציין כי, ספר שיריה “פרח נדיר” מתורגם לאנגלית, על ידי המשוררת עצמה, היה מועמד לפרס נובל. הרומנים ההיסטוריים העיקריים מפרי עטה, אשר קבלו תהודה עולמית, הם: “יציאת מצרים השנייה”, “זכרונות מאלכסנדריה”, “מהנילוס לירדן”, “קירוב לבבות: רומן על יהודי מצרים”, ו”עידן הזהב של יהודי מצרים – עקירה ותקומה בישראל”.
מה הוביל אותך לכתיבת הספר האחרון שלך?
“גם אישי היקר, פרופ’ חיים אהרוני ז”ל, מהטכניון, העריך מאוד את מחקרו של פאוזי דאיף ותרגם בצורה נפלאה את ספרו מערבית לעברית. היום, כשמצרים בהנהגת הנשיא הנאור אל-אסיסי, משתפת פעולה עם ישראל, בעיקר בהגנתה נגד הטרור של דאעש בסיני, החלטתי להוציא לאור את ספרי “זר תבואה” עם תגובותיי למחקרו של פאוזי דאיף, לזכרם של יקיריי: אישי חיים, בתי טלי, אימי ואבי, שהיה איש תבואות במצרים. ולכן, קראתי לספר ‘זר תבואה’. מצער אותי מאוד שיקיריי האהובים שכה עזרו לי בהכנת הספר, לא זכו לראותו”. אגב, הספר בהוצאת הספרים “גוונים”.
יצוין כי, תרגום המחקר מאת פרופ’ פאוזי דאיף, מערבית לעברית, על ידי פרופ’ חיים אהרוני, והצגתו עם תגובות של המשוררת- עורכת, בספר החדש “זר תבואה”, הוא חגיגה אמיתית לקורא העברי. מעל איכותו הספרותית והתרבותית המעולה של הספר, הוא מאפשר דיאלוג פורה ובונה עם הקורא, ומצביע על תחילת מגמה חדישה במצרים כלפי הספרות והתרבות הישראלית.
בנוסף לניתוח המעמיק והמרגש מאת פאוזי דאיף של שירי עדה אהרוני, הוא גם מתרגם את שיריה מעברית לערבית והם מופיעים בספרו עברית מול ערבית. בנוסף, הוא עוסק בקשר של שיריה ליצירותיה הרבות הקודמות של המשוררת והסופרת הישראלית, הידועה בעולם כ”משוררת האהבה והשלום”. הסופר הדגול, סול בלו, חתן פרס נובל לספרות, כתב: “שירי האהבה ושירי השלום של המשוררת הישראלית עדה אהרוני, הם מהטובים בספרות המודרנית העולמית….”.

בספר ארבעה פרקים

הפרק הראשון עוסק בחייה ומאפייני שירתה של עדה אהרוני, זיכרונות הילדות שלה, בעיית אי השייכות שלה במצרים, זיכרונות מקהיר ומאלכסנדריה, התעניינותה ביהודים מארצות ערב כולל יהודי סוריה, מגלות מצרים אל המולדת האמיתית, פעילותה בישראל, ושלום במקום מלחמות.
הפרק השני עוסק במשמעות השלום בשירת עדה אהרוני, משמעות כללית של השלום, השלום בין המדינות בתקופתנו העכשווית, תכניות שלום בהיסטוריה, יוזמת השלום המצרית, המלחמה והשלום בשירתה של עדה והמהימנות השירית שלה, צבעיה של המלחמה, המלחמה ביומנו של החייל המצרי, השלום והספינקס, הסכנה המאיימת על השלום, אפשרות הדו-קיום עם הפלסטינים, אהבתה של עדה לישראל, למצרים ולשלום.
הפרק השלישי מציג את תגובותיה של המשוררת-עורכת לגבי מחקרו של פרופ’ פאוזי דף וניתוחו המהימן והמרגש של שיריה. היא מאוד מעריכה את דרכו ורואה בו חסיד נאמן של חתן פרס נובל לספרות המצרי, נג’יב מחפוז, ושל הקו שהתווה של פתיחות, הבנה ואחווה. היא עומדת על המשותף בין השקפותיה והשקפותיו של פאוזי דאיף, והיא גם מנתחת את השוני ביניהם, בעיקר בראיתו ובפירושו של הציונות. אהרוני גם כותבת פרק מאלף על העולם המודרני ועל הצורך לתרבות השלום באזורנו. היא רואה בשפע האמצעים הטכניים והתקשורתיים בימינו כלים מצוינים היכולים לסייע למשוררים, לסופרים ולחוקרים ליצור אווירה ואפילו מציאות של תרבות שלום חדשה, במקום תרבות האלימות הנפוצה, היכולה לסלול את הדרך למנהיגי אזורנו להגיע להתפייסות ולשלום המיוחל.
הפרק הרביעי כולל שירים נבחרים בשלמותם, ליריים, מרגשים ובעלי עוצמה, מאת עדה אהרוני, המצוטטים ומנותחים ב”זר תבואה”.
בין הנושאים העיקריים אשר באים לביטוי בשיריה של עדה, וזוכים לתשומת לב מיוחדת בספר: זיקתה לזהות ישראלית, ההקשר שבין הזהות היהודית לבין הזהות הישראלית, יחסה לשאיפות שכניה המצרים והפלסטינים. הערכתה לפרופ’ פאוזי דאיף שמתייחס להשקפותיה ורגשותיה המובאים בשירתה בהבנה ובפתיחות מופלאה. דרך שירתה פאוזי דאיף מגיע ללמידה בלתי צפויה של הבנה עמוקה כלפי המניעים האידיאולוגיים שעל יסודם קמה מדינת ישראל, וכמו המשוררת, הוא מביע אופטימיות לגבי אפשרות של “שלום צודק ובר־קיימא”, בין הישראלים לבין כלל העם הערבי, כולל הפלסטינים.

כמיהתה העזה לשלום

עדה אהרוני היא המייסדת והנשיאה העולמית של עמותת איפלק – הפורום הישראלי והבינלאומי לספרות ותרבות השלום. ספריה, מחקריה ושיריה תורגמו לשפות רבות וזיכו אותה בפרסים רבים בישראל ובעולם.
בין המבקרים הרבים שברכו על הספר שכתב פרופ’ מוחמד פאוזי דאיף: פרופ’ שמעון שמיר, שגריר לשעבר במצרים ובירדן, שכתב: “יש בעבודתו של דאיף צעד קדימה לכינון יחסי תרבות בינינו לבין המצרים. אני מתרשם שמספר המצרים המגיבים בחיוב על דבריהם של אוהבי השלום אצלם הולך ורב, ואין ספק שלדאיף וספרו על המשוררת עדה אהרוני, מקום של כבוד ביניהם”.
כמו כן, פרופ’ שמואל מורה מהמחלקה לספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, עמד על החשיבות של הספר וכתב דברים מלבבים: “אני מלא הערכה ושמחה על ההישג שזכינו לו… ספרו הנהדר של פרופ’ פאוזי דאיף על המשוררת המחוננת ילידת מצרים, עדה אהרוני. חשוב מאד והכרחי שידעו על הספר בעולם ובישראל, ובמיוחד במשרד החוץ, משרד ראש הממשלה, ומשרד החינוך”.
בחירתו של פאוזי דאיף ביצירה השירית של עדה אהרוני, כנציגה של השירה והספרות הישראלית, אינה מקרית. נושאי השלום והאפשרות של התפייסות שכה מעניינים אותו, מהווים נדבך חשוב ביצירתה. שירתה מבטאת היטב את כמיהתה העזה לשלום ואת יחסה המיוחד כלפי מצרים כארץ בה בילתה את שנותיה הראשונות. במבוא הספר כותב פרופ’ מ. פאוזי דאיף: “בין אנשי הרוח הכותבים בעברית בתקופה המודרנית, ישנם משוררים וסופרים אשר נולדו במצרים וחיו שם במשך שנותיהם הראשונות, עד שעלו לישראל. מספר שנים לאחר מכן, יצירתם של המשוררים והסופרים הללו החלה לבלוט בספרות העברית המודרנית. המשוררת והסופרת עדה אהרוני, היא הבולטת ביותר מבין יוצרים אלו. עדה נושאת זיכרונות חמים על אודות העם המצרי ועל חייה במצרים, למרות הרגשת הניכור אשר חשה שם לפני עלייתה לישראל, ואשר נבעה מאירועים פוליטיים בתקופה ההיא. מכיוון שעבודתה של משוררת זו אינה ידועה די הצורך במצרים, ובביבליוגרפיה הערבית, ערכתי מחקר זה, אשר יאפשר לקורא הערבי לרכוש לעצמו מידע על עבודתה הספרותית. עדה אהרוני ידועה לא רק בישראל אלא גם בארה”ב ובאירופה כ”משוררת השלום”, וזכתה בפרסים רבים ביניהם “פרס תרבות וספרות השלום”, מאת הנשיא שמעון פרס”.
בדברי הפתיחה בספר, פרופ’ חיים אהרוני כותב: “תהליך ההתפייסות בין עמים לאחר סכסוך מתמשך הוא, מטבע הדברים, תהליך קשה ואיטי. הוא דורש התעלות מעל לדעות קדומות שהשתרשו במהלך הסכסוך, נכונות לביקורת עצמית, ויתורים משני הצדדים, ופתיחות להבנת המניעים, המציאות והתרבות של הזולת. שירה אמיתית, מרגשת ועמוקה כשירתה של עדה אהרוני, יכולה להעצים את התהליך הזה.

השירה שלה בשם האב

ובחזרה לספר “זר תבואה”, עדה אהרוני מספרת: “אבי, ניסים ידיד, עסק בסחר בתבואה עם אירופה, והיה לו משרד באזור המסחרי, המוסקי בקהיר. לעיתים הייתי מבקרת במשרדו וראיתי את השקים הגדולים של הקמח והתבואה שנשקלו על ידי ‘תוהמי החירש’, שהיה אחד העובדים במשרד. אני מזכירה זאת בשירי הלירי: יציאת מצרים – זר תבואה”.
תוכלי לפרט יותר?
“אני זוכרת בהתרגשות שמשרדו של אבא היה מבושם בריח תבואה, קמח וחיטה, שהוא כה אהב. בשיר הזה, אני מקשרת בין הישן לחדש ובין העבר להווה, בהיסטוריה היהודית בנושא החיטה והתבואה. כאן מתערבבות הרגישויות הסותרות זו את זו: האושר מול העצב של חיי היהודים במצרים, עלייתם לישראל, ה’קן החדש’ ליהודי המהגר, כמו לציפורים הנודדות”.
בחלק הדרמטי ביותר של השיר, עדה זוכרת בכאב את קריאות האזהרה של העפרונים: הִקְשַׁבְתִּי לִשְׁרִיקוֹת אַזְהָרָה שֶׁל עֶפְרוֹנִים עַל קוֹרוֹת תִּקְרָתְךָ הַקְּמוּרָה:
יְהוּדִי נוֹדֵד, פְּקַח עֵינַיִם יְהוּדִיּוֹת, עָלֶיךָ יִהְיֶה לִפְרֹשׂ שׁוּב אֶת כְּנָפֶיךָ וְלָתוּר אַחַר קֵן חָדָשׁ.
לפי המקורות היהודיים, בני יעקב ירדו מצרימה כדי לקנות חיטה, מחשש שימותו ברעב, ויוסף, היה אחראי לענייני הכלכלה אצל פרעה מלך מצרים. אביה של עדה, גם הוא, עסק בסחר חיטה ותבואה במצרים. עדה מספרת שהיא מתבוננת בממגורת “דגון” בחיפה, ומריחה את ריח החיטה שאביה אהב במצרים: שוּב מְבִיאָה אֲנִי אֶת דּוּגִית גַּרְעִינַי לְמַמְגּוּרָתְךָ אָבִי, בָּנֹשְמִי בַּדָּגוֹן בְּחֵיפָה, רֵיחַ הַחִיטָּה שֶכֹּה אָהַבְתָּ בִּמְעַרְבֹּלֶת הֶעָבָר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם.
על אף שהתבואה שאביה אהב, נמצאת כעת בחיפה, ומספקת מזון לישראל, שקיות עיניה של עדה מתמלאות בדמעות, כיוון שאביה אינו עמה כדי לראות את הנס הזה. הוא אינו יכול להשתתף בשמחתה כי איננו בחיים, והוא נקבר בצרפת ולא בישראל, כפי שהוא קיווה, למרות אהבתו העזה לה.
לכן, בשירה המרגש לזכרו של האב, עדה נוטעת לו זר מחיטה, מתוך הערכה אליו על כך שלימד אותה לזרוע. בזכות זה ובזכות “זורעים” ישראלים רבים אחרים, יש כיום שפע של חיטה בישראל המספקת מזון בלי “צורך לרדת מצריימה לשבור שבר”.
הזר שעדה זורעת ב”זר תבואה” למען אביה, הוא זר מוזהב נפלא, הוא לא רק למענו, אלא גם למען כולנו ולמען ישראל, ההתפייסות והשלום.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>