20.06.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

נולדה לרקוד

היקנעמית רני בן סימון, רקדנית מחול בלהקת “סול” מבאר שבע, משתפת פעולה עם רקדנים סינים במסגרת פרויקט בינלאומי שעולה על במות ברחבי העולם. בראיון לעיתון “כוכב” היא מספרת על הילדות בעיר שהיא כל כך אוהבת, איך השתלבה בלימודי ריקוד בקרית טבעון, ומה הוביל אותה ללהקה הקיבוצית, משם עשתה את הקפיצה הגדולה. “האהבה שלי למחול הובילה אותי להמשיך באופן מקצועי. יש יתרונות וחסרונות בחיים של רקדן, אבל התגמול הנפשי והסיפוק שווים את הכל”, היא אומרת

מאת: זליג אהרונוביץ , 13 בינואר 2018

רני בן סימון, בת ה-26 מיקנעם עילית, נחשבת לרקדנית מוערכת והינה אחת מהרקדניות הבולטות במופע בינלאומי חדש אשר מגיע לארץ, ״דו-ק״ (“DU-K”). מדובר בשיתוף פעולה ראשון מסוגו, בין להקת המחול הישראלית ‘סול’, להקה צעירה ומבטיחה מבאר שבע, עם מנהלה האומנותי והכוריאוגרף אייל דדון, לבין תיאטרון המחול הסיני מבייג’ין “9CDT Beijing” (Beijing 9 Contemporary Dance Theatre).

התשוקה האמיתית שלה

רגע לפני שהמופע יעלה על הבמה באולם “יד למגינים-יגור”, שוחחתי עם רני על מחול, על הדומה והשונה בין סין ליקנעם, כמו כן על המופע עצמו אשר נוצר והופק בסין, על ידי פסטיבל האמנויות הבינלאומי, בשיאן, המגיע לישראל ל-4 הופעות בלבד ולאחריהן ממשיך לסבב הופעות בעולם. כאמור, המופע יעלה ביגור ביום חמישי ה- 18/1/2018, בשעה 20:30.

צילום: ארכיון "כוכב"

“יוצרים, מעצבים ו-14 רקדנים מסין וישראל, ואני ביניהם, יצרנו מופע המביע בתנועה את המשותף ואת השונה בין שתי תרבויות עשירות ודינאמיות. מדובר במסורת וחדשנות, אסתטיות מערבית המשולבת עם אלמנטים סיניים, שהם רק חלק מהחוויה האותנטית. המופע נוצר בהשראת חיילי הטרה קוטה המפורסמים Terra Cotta Soldiers)) אשר נמצאו קבורים באדמת שיאן בסין”, אומרת בן סימון.
משפחת בן סימון עברה לגור ביקנעם לפני כ- 20 שנה. אימא שלה מיכל היא אחות בבית החולים רמב”ם ואביה ציון עובד בחברת חשמל. לבני הזוג יש ארבעה ילדים. “כשעזבנו את העיר נשר הוריי חיפשו עבורנו חוגים מעניינים והחליטו לרשום אותי ואת אחותי לשחייה, ציור, ריקוד ונגינה. השחייה והריקוד נתפסו אצלי הכי חזק”, נזכרת רני, שמציינת כי מגיל צעיר הייתה פעילה מאד בחוגים שונים בעיר, אך ידעה תמיד כי ריקוד הוא התשוקה האמיתית שלה.
פרטי, נמקי והסביר.
“בגיל 12 החלטתי שהריקוד הוא הדבר שאני הכי רוצה לעשות. בכיתה י’ עברתי ללמוד בתיכון ‘ליאו-בק’ בחיפה ויחד עם המעבר חיפשתי מקום ללמוד בו ריקוד בצורה מקצועית יותר. ההורים לקחו אותי לבית ספר למחול בקרית טבעון, שם הבנתי שיש לי פער גדול להשלים. מחוג של אחר הצהרים בשכונה פתאום הגעתי למקום מקצועי ומאתגר, המלמד טכניקה, כוריאוגרפיה ואימפרוביזציה. כמו כן, מעלה הופעות במהלך השנה וגם במסגרות שונות, כמו: “יוצרים צעירים” ובמסגרת “שבת אומנים”. הגעתי לשם כל יום אחרי הלימודים ונשארתי עד הערב, זה היה החלק הכי טוב ביום שלי. אהבתי מאד ללמוד שם, זה הפך לבית השני שלי”.
ואיך פרצת את הדרך לתודעה של להקה?
“בכיתה י”ב עשיתי אודישן ללהקת המחול הקיבוצית וקיבלו אותי להתלמדות בלהקה הצעירה. העבודה בלהקה הייתה מאוד אינטנסיבית, הופענו במספר הופעות, כל שבוע, בכל הארץ”.
אבל החלום של רני נעצר לתקופה מסוימת, כי הצבא קרא לה. אין ספק שזה דבר שיכול לעצור קריירה של רקדן, אך היא ידעה שתחזור לזה. “ידעתי שחשוב לי לשרת, אבל גם להמשיך להתפתח כרקדנית. ולכן, בתום השירות הצבאי נבחנתי שוב ללהקה הקיבוצית הצעירה ומשם גם המשכתי ללהקה הבוגרת, איתה רקדתי במשך שלוש שנים, במהלכן גרתי בקיבוץ געתון שבצפון, יחד עם כל הרקדנים”.
נשמע שהגשמת את החלום.
“בהחלט. הופענו במקומות שונים בעולם, ביניהם זכינו להופיע גם ב’סידני אופרה’ באוסטרליה, חוויה שלא אשכח לעולם”.

צילום: ארכיון "כוכב"

ספרי על שגרה בחיי היומיום של רקדנית בלהקה.
“עובדים בסטודיו כל יום במשך 8 שעות ומופיעים ברחבי הארץ עם עבודות שונות של רמי באר, ביניהן: “אמבכלל” ו”זכרון דברים” – עבודה מוערכת של רמי באר שמתייחסת לזיכרון השואה. בנוסף, הייתי שותפה לתהליכי יצירה של ההופעות האחרונות של הלהקה: “סוסים בשמיים” ו”חלב אם”. חשוב לי לציין כי על כל היצירות מנצח רמי באר, אבל הוא עושה זאת בשיתוף מלא של הרקדנים. העבודה בלהקה מאפשרת לרקדנים להתבטא באופן אישי כשזה נוגע לכוריאוגרפיה, והמוכשרים מביניהם ממשיכים ליצור גם אחרי עזיבת הלהקה. אייל דדון, הכוריאוגרף של להקת המחול ‘סול’, הוא דוגמה מצוינת לכך”.
עברת מקיבוץ געתון לבאר שבע, איך הגעת לסול?
“את אייל הכרתי בלהקה הקיבוצית. תחילה רקדנו ביחד ואז הוא החל לעזור בניהול חזרות עבור הלהקה. ביולי האחרון הוזמנתי להצטרף ללהקת המחול ‘סול’ באר שבע, ומאז אני חלק מהלהקה הזו שמצליחה לעורר עניין רב בארץ ובעולם. בשנה האחרונה יצא לי וללהקה ליצור ולהופיע בסין, ועברנו שם תהליך יצירה מרתק”.
ואיך זה לעבוד עם הסינים? הרי יש קושי מבחינת הבדלי שפה, תרבות ומנטליות.
“יש המון הבדלים. רובם לא דיברו אנגלית, צורת העבודה שלהם בסטודיו הייתה שונה וגם סגנון התנועה היה אחר. בהתחלה חשבתי שיהיה מאוד קשה לעבוד ביחד ולהרים מופע שלם, אבל מסתבר שזה היה הרבה יותר פשוט. אחת הרקדניות הסינית עזרה לתרגם הכל לסינית, ודי מהר למדנו להכיר אחד את השני ולתקשר גם בדרכים אחרות. מעבר לזה, הכוריאוגרף אייל דדון דאג ליצור אווירה פתוחה וקלילה, ודי מהר היה חיבור ושילוב מאוד מעניין בין שתי הלהקות. היה מרתק לחוות את ההתקרבות בין הרקדנים הסינים והישראלים, בהתחלה הכל היה מקצועי אך עד מהרה היחסים הפכו להיות אישיים וחברים, ממש כמו משפחה”.
ואיך זה התבצע ביום יום?
“כולנו גרנו בדירות סמוכות ונפגשנו כל בוקר ליד השער ומשם נסענו לסטודיו, כדי להכין את הגוף ליום העבודה, בצורה עצמאית או בעזרת שיעור שאייל או אחד הרקדנים היה מעביר. ואז התחלנו לעבוד, לבנות את היצירה, להמציא חומרים חדשים, לנקות חומרים קיימים”.
ואיך זה בא לידי ביטוי בשטח?
“אייל היה מאוד קשוב לאווירה בסטודיו. לדוגמה, אם ביום מסוים האנרגיות היו נמוכות, הוא בחר לעבוד בצורה פחות פיזית. אחרי יום העבודה היינו חוזרים לדירות, מטיילים קצת בעיר, או סתם נפגשים בערב באחת הדירות”.
בקרוב את חוזרת להופיע באזור, איך זה מרגיש להופיע כמה קילומטרים מהבית?
“תמיד כיף להופיע באזור הצפון שאני מכירה, בייחוד כשלצפון לא מגיעות הופעות מחול באותה תדירות כמו למרכז, אז זאת הזדמנות טובה למשפחה ולחברים לבוא לראות הופעה”.
מהי יקנעם עבורך?
“יקנעם עבורי היא בית. כשהגענו העיר לא ממש הייתה מפותחת, היא אפילו עוד לא כונתה ‘עיר’. המון השתנה מאז, העיר גדלה מאוד ובנו שכונות מגורים חדשות, אבל היא לא איבדה את תחושת השקט, שחסרה בערים אחרות. זה אחד הדברים שאני אוהבת במקום הזה, והוא ממלא אותי בכל פעם מחדש”.
מה את אוהבת בעיר?
“אני אוהבת את האווירה השקטה והנעימה שיש בעיר, גם עכשיו שהיא גדלה ומתרחבת, השקט נשמר. אני אוהבת את הדגש על הטבע ועל הניקיון, ושיש מחשבה מתמדת איך להכניס כמה שיותר ירוק לנוף. זאת עיר יחסית קטנה ואיכשהו היא מצליחה להכיל בתוכה כל מה שמשפחה צריכה”.
למה את הכי מתגעגעת כשאת רחוקה מהעיר?
“למשפחה שלי, ולשקט”.
מה את אוהבת במחול?
“קודם כל את העובדה שכולם יכולים לרקוד מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים. מחול במסגרת חוגים מלמד הרבה על משמעת, התמסרות ויצירתיות. מבחינה פיזית זה מפתח מאוד את הקואורדינציה, את חוש הקצב, את הכוח ואת הגמישות. מעבר לזה, זה פשוט כיף. האהבה שלי למחול הובילה אותי להמשיך באופן מקצועי. יש יתרונות וחסרונות בחיים של רקדן, אבל התגמול הנפשי והסיפוק שווים את הכל”.
איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
“עדיין רוקדת, מפתחת קריירה נוספת, ומקימה משפחה”.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>