19.08.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

על הסט, ערן סורג’ון

מאז שערן סורג’ון זוכר את עצמו, הוא אוהב מוסיקה. לא רק לשמוע, גם לנגן. ולכן, במשך תקופה ארוכה הוא מתקלט ועם הזמן אף החל ללמד את תורת ה-d.j, לאחר שלפני כמה שנים גילה את החיבור המיוחד בין מוסיקה ותקליטנות, להוראה ולילדים בסיכון. כמו כן, עד כמה זה יכול להעצים בני נוער ולשפר את היכולת שלהם להתמודד עם המציאות המורכבת. “לפני שלימדתי אותם מה זה d.j, הייתי צריך לתת תשומת לב לכל הנושאים האלה, לעטוף את הלמידה בכלים פסיכולוגים”, הוא אומר

מאת: אדי גל , 27 בינואר 2017

לפני כמה שנים טובות הרצה ערן סורג’ון (49), d.j מוכר ובעל שם, חובב מוסיקה וגם חוקר מוסיקה עם ידע רב, בפני קהל של עובדות סוציאליות, על האופן בו העיסוק במוסיקת היפ-הופ בשנות ה- 70 ברובע הברונקס בניו-יורק, שמר על נוער אפרו-אמריקאי מפני הידרדרות לפשע.

צילום: יונתן צלר

בתום ההרצאה, פנתה אליו אחת המטפלות ושאלה האם ניתן ליישם את המודל הזה גם בארץ, על נערים אתיופים ונוער בסיכון בבתי ספר ופנימיות. לאחר היסוס, ערן נענה לאתגר. עד היום הוא זוכר את היום הזה, שללא ספק שינה גם את חייו. “ההרצאה כללה תיאור על איך הנערים השחורים בשכונה התגברו על כל המצוקה מסביב, בעזרת תרבות ההיפ הופ. זה היה אחד הפרקים בהרצאה שלי. איך השתמשו במוסיקה, כדי להתגבר על בעיות של סמים, אלימות ועוני. איך המוסיקה, תרבות ההיפ הופ, הצליחה להרים אותם מעל כל אלה. ואז פנתה אלי שירלי, העובדת הסוציאלית, ושאלה עד כמה אפשר להשתמש באותם כלים, כדי להגיע לבני נוער מהעדה האתיופית וגם לבני נוער בסיכון ובני נוער מנותקים. אמרתי כן, ובנינו מייד שתי קבוצות ראשונות, במגדל העמק ובנצרת, שם פגשתי בפעם הראשונה נוער בסיכון”, מספר לי סורג’ון בראיון שקיימתי איתו השבוע.

רוק כבד, ג’ז ובלוז

החיבור לנוער היה מיידי ומאותו הרגע הבין סורג’ון שזה ייעודו בחיים. ההבנה, שדווקא הוא מצליח היכן שרבים אחרים נכשלו, שינתה אצלו את היעוד בקריירה. סורג’ון הבין שהוא מצליח לגרום לנוער לסיים סוף סוף מסגרת מתחילתה עד סופה, להחזיר לנערים ונערות בסיכון את האמונה בעצמם ולפרוץ קדימה מבחינה אישית ומקצועית. עבורו, העבודה עם בני הנוער הייתה הרבה יותר משמעותית מעוד סט מצליח במועדון בארץ, או מעוד כמה אלפי שקלים שעשה בערב אחד בחתונה.
ערן נולד בחיפה, בן בכור במשפחתו ויש לו אחות קטנה אחת. בבית הספר התיכון למד בריאלי, אבל שתי האהבות הגדולות שלו, שמלוות אותו עד היום בעצם, היו גלישה בים ומוסיקה. “תמיד עניין אותי נושא הגלישה, מאז שאני זוכר את עצמי. בשבתות הייתי מעיר את אימא מוקדם, שתיקח אותי ואת החבר שלי לחוף, שנוכל לגלוש. למעשה, עד היום אני גולש עם החבר הזה. אגב, לפעמים הגלישה הייתה במקום ללכת לבית ספר וזה היה בסדר”, אומר לי ערן, שמוסיף עוד כי אהב להיות עם חברים, אהב לשמוע מוסיקה.
כבר בגיל צעיר (14) הוא אהב דברים שונים מאשר החברים שלו. הוא התעמק במוסיקת רוק של סוף שנות ה-60, להקות כמו “דיפ פרפל”, “לד זפלין”, “ריינבו” ואחרות התנגנו אצלו נון סטופ. “לא הקשבתי כלל לתוכניות המוסיקה ברדיו, נהגתי ללכת לחנויות תקליטים ולחפש בעצמי דברים מיוחדים, דברים שלא הכרתי ושמעתי לראשונה. זו הייתה ממש הרפתקה לשמוע תקליט חדש שלא שמעתי קודם, אחר כך התעמקתי עוד יותר, אומר סורג’ון.
עם הזמן החל לגלות את מוסיקת הג’ז והבלוז, אומנים כמו “פראנק זאפה” ו”הרבי הנקוק”. אחר כך גם החל לבקר במועדונים בחיפה, ששם השמיעו מוסיקה אלטרנטיבית. לבסוף, הגיע למצב שחיפש אומנים ותקליטים שאפילו בחנויות התקליטים לא הכירו, או התקשו למצוא עבורו. כך עברה לו תקופת התיכון.

בין האחוזה לחורבה

ערן התגייס לקורס טייס ונשאר בקורס במשך שמונה חודשים. לאחר מכן הוא עזב להשלמה חילית וקיבל דרגות קצונה. הוא שובץ כקצין בקרה בחיל האוויר ובתקופת הצבא החל גם לנגן: בתופים, בגיטרה בס ואפילו לקח שיעורים אצל אומנים שונים. במקביל, הוא לא זנח את אהבתו לים והמשיך לגלוש על הגלים.
אחרי הצבא נסע לטיול בחו”ל, למזרח. הוא הגיע לתאילנד, אחר כך לאוסטרליה, שם עבר אירוע קשה: תאונת אופנוע שריסקה לו את הרגל. “האמת שהיו לי עשרים שברים ברגל”, משחזר ערן ומוסיף עוד כי: “הרופאים התחשבו במצב שלי, אמרו שאני איש חזק ולכן לא כרתו לי אותה. אושפזתי חודש בבית חולים ועוד חודש בשיקום, כאשר באותה תקופה ארחה אותי משפחה יהודית, משפחת ווכטל, ששמעה על התייר מישראל שנפצע קשה והוא לבד.

צילום: נטלי נטי שיינהולץ

לאחר שהשתקם מהפציעה חזר סורג’ון לארץ, על קביים. הוא נרשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה וכדי להתפרס החל לעבוד בחנות תקליטים במרכז חורב בחיפה. ערן: “זה היה בסוף שנת 1991, אחרי מלחמת המפרץ. היינו כמה חבר’ה שעבדנו בחנות, חלקם הכרתי מבתי הפר אחרים, בהיותי מבקר קבוע בחנויות תקליטים. ואז החל הדיבור על אופנת ה-d.j החדשה”.
התופעה פרצה באנגליה, בשנת 1988, וזה היה משהו אחר. לא סתם בחור שיושב ומחליף תקליטים, אלא אופנה שלמה שכללה מסיבות טרנס, עימותים עם משטרה, משהו אחר לגמרי מהתקליטן שהכרנו עד אז. “לא ממש ידעתי את כל ההיסטוריה, אבל הנושא תפס אותנו”, נזכר ערן באותם ימים.
ואז הגיעו גם סגנונות חדשים, כמו: היפ הופ, טרנס, אסיד, טכנו ועוד. וזה בהחלט דיבר אל ערן וחבריו. ערן: “כך נולד הרעיון. התחלנו לתקלט מוסיקה מיוחדת שנחשפנו אליה, יחד עם דברים מוכרים יותר, בכדי להתפרנס”. כשאני שואל אותו כמה כסף הוא עשה באותם ימים, הוא עונה: “לא זוכר כמה חבר’ה היינו אז בחיפה, כמה אפשר היה להתפרנס, אבל התארגנו על ציוד מאוד בסיסי, מאולתר, והתחלנו לעבוד”.
אגב, המקום הראשון בו עבד היה פאב “האחוזה” המיתולוגי, במרכז חורב. “כבר שם גיליתי את הסוד שלי, כאילו. איך מוסיקה צריכה לזרום, איך השילוב בין הסגנונות, מהי האסתטיקה של הזרימה. לא התמקדתי בסגנון מסוים, עברתי בין סגנונות, מפופ ושנות ה-60 ועד טרנס והיפ הופ. למדתי גם את הטכניקה איך לשלב בין השירים, כדי לא להרגיש את המעבר. שיהיה מעניין שיירא כי הזרימה טבעית”.
וזה פתח לך דלתות גם במקומות אחרים?
“האמת שהפכתי ל-d.j קבוע בפאב, עבדתי עם עוד חבר, אבל רוב הזמן רציתי אני לעבוד. ואז, ערב אחד התיישב לידי אדם שאני לא מכיר. אני זוכר עדיין את המפגש, הוא היה מבוגר יחסית. בסוף הערב הוא אמר לי שהייתי ממש טוב והציג את עצמו בפני. ‘שמי איציק’, הוא אמר לי והציג את עצמו כבעלים של מועדון החורבה, בעיר התחתית בחיפה. הוא שאל אם אני רוצה לתקלט אצלו ואני אמרתי ברור”.
ייאמר מייד, מועדון החורבה הפך עם השנים לאייקון תרבותי, אליו זרמו צעירים מכל רחבי הצפון, ואף ממרכז הארץ. מועדון שלא כל אחד התחבר לאופי שלו, אבל מי שכן, הוא מצא שם בית חם לפנטזיות המוסיקאליות שלו ולרוח של המקום.
איך היה המעבר מ”האחוזה” ל”חורבה”? הרי מדובר בקהל אחר לגמרי.
“גם בחורבה הלכתי עם הסגנון שלי, שהוא בעצם לערבב בין סגנונות. אנשים מאוד התחברו ויצא לי מוניטין, כי הייתי שונה מאחרים”.
בשנת 2000 הוא הקים סוכנות לתקליטנים, פפריקה שמה, שבאמצעותה עבד בחתונות וסיפק שירותי לחתונות, אבל בסופו של דבר החליט שזה לא בשבילו.

החיים ברמת הדסה

ערן עבד בכמה מועדונים, היה שותף בחלקם, היה בין אלה שהפכו את חוף נירוונה בחיפה למועדון הראשון שפעל תחת כיפת השמיים. תוך כדי עבודתו, הוא המשיך בלימודי הפסיכולוגיה, סיים תואר ראשון ואפילו החל לימודים לתואר שני.
באותה תקופה, בשל סגנונו יוצא הדופן, הוא גם החל ללמד צעירים שרצו לדעת איך זה להיות d.j ופיתח מתודות לימוד משלו. במקביל, החל להתעמק בכל נושא היסטורית המוסיקה, להתעמק במקורות המוסיקה ששומעים כיום. הוא גיבש לעצמו סדרה של הרצאות, אותן נשא תחילה בחוגי בית ואחר כך בפני פורומים שונים. ההרצאות כללו קטעי וידאו, קטעים מסרטים דוקומנטריים שזכו להצלחה. במקביל, החל ללמד בבית הספר ל-d.j הראשון שהוקם בישראל, בתל אביב. בשלב מסוים הוא החל להרצאות בפני פורומים של אנשי חינוך ועבודה סוציאלית. סורג’ון דיבר בעיקר על תרבות הנוער בראי המוסיקה. ואז, גם קיבל את אותה הצעה ששינתה את חייו, ומאז ועד היום הוא בעצם עובד עם בני נוער בסיכון, ומסייע להם בעזרת המוסיקה להתגבר על הקשיים שהם חווים.
פרט, נמק והסבר.
“בהתחלה זה לא היה קל להתחבר. מדובר בבני נוער שרצו ללמוד להיות g.j אבל חוו המון בעיות, החל מתדמית נמוכה, ביטחון עצמי נמוך, ללא מספיק ידע באנגלית ובחשבון. לפני שלימדתי אותם מה זה d.j הייתי צריך לתת תשומת לב לכל הנושאים האלה, לעטוף את הלמידה בכלים פסיכולוגים”.
ואיך זה בא לידי ביטוי בפועל?
“החלטתי שאני רוצה לעבוד בשטח, איתם. ולכן, עזבתי את לימודי התואר השני וזה מה שאני בעצם עושה. אני מעביר קורסי העצמה לנוער באמצעות מוסיקה. גם מלמד אותם איך להיות d.j וגם מלמד אותם איך ליצור מוסיקה באמצעות המחשבים, במיוחד בשנים האחרונות. זה דור שנולד לתוך מוסיקה כזו”.
זה נשמע פנטסטי, למה שלא תנסה לתרגם את ההצלחה הזו גם לתחומים נוספים?
“אתה מתפרץ לדלת פתוחה, אני עובד לא רק עם בני נוער בסיכון. עבדתי עם חולים בניוון שרירים שהמוסיקה סייעה להם להזיז גפיים, עבדתי עם אוטיסטים, עבדתי עם בני הגיל השלישי, במועדונים של דיור מוגן כמו אחוזת צהלה. הפכתי להיות מומחה לאוכלוסיות מיוחדות”.

צילום: נטלי נטי שיינהולץ

ספר איך בני הנוער מתחברים אליך?
“בסופו של דבר, הדבר העיקרי אליו הם מתחברים, זה ברעיון להיות d.j, שזה מקצוע נחשב בעיני בני הנוער והם רוצים לעסוק בזה. אני עובד בשכונות קשות ושם אין בעצם מועדונים לריקודים. בני הנוער האלה צריכים לנסוע לערים הגדולות בכדי להגיע מועדונים ואז רואים בהם לקוחות. מעבר למוסיקה, נלווה גם אלכוהול, סמים ומה לא. פה בעצם, לאחר שהם לומדים להיות d.j, הם עושים לבד את המסיבות, לא צריכים לנסוע ולהיות חשופים לתופעות שלישיות. זה נותן להם כוח והעצמה, הכל בסטנדרטים הכי גבוהים שיש”.
אתה צריך להתנהג אליהם בהתאם בגלל שמדובר בנוער בסיכון?
“אני לא מתייחס אליהם באופן מסוים בגלל שהם נוער בסיכון, אני לא מעביר להם חרטות רק כדי להרוויח. הם יכולים לבטא עצמם ואחר כך הם גם מלמדים את האחים שלהם. אני גם מאוד קפדן בלימודים, עם דרישות. בני הנוער גם לומדים מהתהליך עצמו, לומדים מה זה להשקיע, להיות מקצועניים. זה הרווח הנוסף, הם מקבלים כישורי חיים”.
ערן (רווק) עבר לפני כ-12 שנים לגור בנופית, לאחר שהחליט כי חיפה יותר מדי עירונית בשבילו. לפני שנה הוא עבר לגור בקרית טבעון. אבל עוד קודם לכן, לפני עשר שנים הוא הוסיף נדבך לקשר שלו עם בני הנוער, במוסד החינוכי רמת הדסה בקרית טבעון, שם העביר לפני כן חוגים לבני הנוער. ערן: “עשר שנים לימדתי שם ברצף, אני חושב שזה היה הקורס שהחזיק הכי הרבה זמן שם, הוא שרד שנים. ואז הייתה לי שיחה עם מנהלת המקום. אמרתי לי שבא לי לעשות עוד משהו בחיים שלי, חוץ מהמוסיקה. היא הייתה מנהלת חדשה ועל המקום הציעה לי עבודה, להיות מנהלן וקניין של הפנימייה. היא אמרה לי שהעבודה משמונה עד ארבע, ואחר כך אני יכול להמשיך בקורסים שלי. מייד אמרתי לה כן”.
ספר בקצרה על העבודה שלך.
“אני אחראי לרכש ולכל נושא הלוגיסטיקה בפנימייה. אני עושה הכל, מהספקת מסטיקים ועד לקניית טרקטור. אני אחראי על הזמנת ארוחות צהריים, מזרונים ושולחנות לילדים. אני דואג לתקן כל קלקול שיש בכפר. אני מתאם בין הגופים השונים, מקדם פרויקטים, פועל מול ספקים חיצוניים. אני מאוד נהנה ממה שאני עושה, מאוד”.

גאה בחניכים שלו

במהלך שנות עבודתו, ערן גילה וקידם שורה של צעירים שהפכו ל-d.j מובילים בארץ, ביניהם עמירם קדוש, מפיק מסיבות מצליח מתל אביב, שלא נקלט באף מסגרת וחווה ילדות קשה מאוד. על דבר אחד הוא לא ויתר חרף הילדות הקשה וזה לימודי ה- d.j בשיעורים של סורג’ון. כיום הוא מפיק מסיבות מצליח בת”א ובסופי שבוע ניתן למצוא אותו מאחורי עמדת ה- d.j של מועדונים כמו ה”חתול והכלב”, “הבוטלוג”, “הבלוק” ו”הפסאז’” באלנבי, הנחשבים לפסגת שאיפותיהם של מאות תקליטנים בישראל.
גם דניאל מזרחי מיקנעם, הנחשבת לנערת פלא, שלמרות ילדות קשה מכרה סטים של מוסיקת מועדונים לחו”ל כבר בגיל 15. כשהיתה בת 17 היא תקלטה בבארים התל-אביבים ונחשבת כיום להבטחה של ישראל בתחום מוסיקת הטראנס וההאוס בעולם.
בשנה הקרובה, ערן יכניס לראשונה תוכנות ללימודי ה- d.j שלו. כמו כן, הוא ירחיב לראשונה את פרויקט “מוסיקה ללא אלימות”, שהוביל בהצלחה בשנה האחרונה בנהריה, למקומות נוספים בארץ.
במבט לאחור, מהי ההצלחה הכי גדולה שלך?
“דניאל, היא תלמידה פרטית שלי מגיל 12. בעוד שבועיים היא חוגגת 18 והיא מדהימה, היא יוצרת מוסיקה משלה, יש לה שאיפות ענקיות, החל מהדפסת תקליט, הוצאה לאור משלה, הופעות בארץ ובחו”ל, מעל כל במה נחשבת. האמת, שבכל מקום בארץ יש צעירים שלמדו אצלי והיום הם מובילים בתחום, מאילת ועד ראש פינה”.
ואתה, איפה תהיה עוד עשר שנים?
“שאלה נהדרת. אני מקווה שאעשה אותו דבר, אמשיך לעבוד וללמד, להעצים בני נוער. אמשיך לתת להם כלים, לתמוך ולסייע להם. לשמור על קשרים לאורך שנים. כמו כן, אקדם אותם גם ליצור מוסיקה”.
אתה רואה פוטנציאל לטאלנטים שיצאו מרמת הדסה?
“יש לי ברמת הדסה נבחרת של חלוצים, ארבעה תלמידים שלמדו אצלי והצטיינו עוברים עכשיו קורס יצירה. זה הכיוון, ואני מקווה להתמיד בו גם בשנים הבאות”.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>