21.11.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

צומת ינאי

לפני שנה הוא גילה שחלה במחלת הסרטן, עולמו חרב עליו, הוא איבד טעם בחיים ולא ידע איך להתמודד עם המצב. “הבית הפך להיות מעין כלוב. הייתי במקום קשה, כאבים עצומים. יש אמרה שאומרים ‘תהיה אופטימי’ וכשאתה כאוב ברמות הללו, אין מקום לדבר הזה”, אומר ינאי עוזיאל, ממושב אלוני אבא, שמספר על התהליך אותו עבר עד להחלמה. וגם, על עבודתו המרתקת כמורה דרך, מה הוא רוצה להספיק בחייו ואיזה מסר יש לו להעביר: “אני חי את הרגע בלי תכנון עתידי”

מאת: זליג אהרונוביץ , 18 בנובמבר 2017

ינאי עוזיאל, בן 56 ממושב אלוני אבא, היה עד לפני 6 שנים שוטר במחלקת מז”פ. למשטרה הוא התגייס לאחר שירותו הצבאי, כאשר עבר לגור בחיפה עם רעייתו. תוך כדי השירות הוא גם הספיק ללמוד לתואר ראשון ושני, בלימודי ארץ ישראל, באוניברסיטת חיפה. “השירות במשטרה היה מאוד מאתגר ומעניין, ביחד עם הצוות טיפלתי במקרי רצח רבים ובתיקים נוספים. היו ימים שהיינו נשארים עד השעות הקטנות של הלילה, כדי להגיע לפתרון”, הוא מספר לי בראיון שקיימתי איתו השבוע.

צילום: ארכיון "כוכב"

איך משלבים שירות כזה עם חיי משפחה?
“רעייתי ואני תומכים אחד בשני, לא עוצרים אחד את השני. כמו כן, אנחנו מעודדים אחד את השנייה לעשות, זה גם המוטו שהעברנו לשלושת ילדינו, שחשוב לתמוך אחד בשני”.

המצב המשיך להחמיר

בנובמבר 2016 חייו של ינאי השתנו, כשאובחן כחולה במחלת הסרטן. זה התחיל כאשר במסגרת עבודתו כמורה דרך הוא ערך סדרת טיולים בהרי אילת, בהם חש כאבים עזים באזור הגב. כשהלך לאורתופד כדי לבחון מהם אותם הכאבים, הוא שלח אותו לבדיקת C.T שלא הראתה דבר.
ינאי המשיך לעבוד כמורה דרך, ובאחד הימים בהם טייל, לא יכול היה להמשיך יותר. אשתו, המשמשת כאחות אונקולוגית במיון, המליצה לו לגשת לבדוק את זה בדחיפות. בבדיקות במיון ביצעו לו בדיקת C.T עם יוד, על מנת לבדוק את חלל הבטן, ונמצא כי הבלוטות נגועות אך לא היה ברור מאיזה סוג סרטן.
לאחר לקיחת ביופסיה הבינו שמדובר בסרטן כליה עם גרורות ללימפה. ולכן, לא ניתן לקבל כימותרפיה. הרופאים המליצו לו לקחת תרופה ביולוגית שהראתה תחילה סימנים טובים, אך כעבור חודשיים חלה הרעה משמעותית במצביו והכאבים העזים בכל הגוף חזרו. למעשה, הוא לא יכול היה לעמוד על רגליו, לא יכל לשבת ונאלץ לקחת משככי כאבים רבים. הוא פשוט לא יכל לתפקד בכלל. במקביל, שינו לו את הטיפול לטיפול אימונתרפי שלא הגיב אליו, והמצב שלו המשיך להחמיר. ינאי הרגיש שזמנו מתקצר והולך.
איך המשפחה והחברים הגיבו?
“כמובן שלא היה קל לקבל את זה, כולם היו בהלם. אני הכי פחות קיבלתי את זה ולא הסכמתי לקבל את המצב החדש. עברתי תהליך ארוך מאוד מנטלית ופיזית, כי הכאבים במהלך המחלה היו בלתי נסבלים ולא היה נראה באופק כי יש לכך פתרון. במשך תקופה ארוכה הייתי עם משככי כאבים שטשטשו אותי לגמרי, וההרגשה הכללית הייתה חיים ללא איכות חיים”.

צילום: ארכיון "כוכב"

פרט, נמק והסבר.
“איבוד איכות החיים, איבוד האפשרות לצאת ולטייל במרחבים הפתוחים, הנסיעות הארוכות, הרוח הקרירה שנושבת על הפנים, כל זה נעלם, כי אתה יושב בבית ולא רוצה להיות בו יותר. למשל, אשתי פינקה אותי בכורסא חדשה ומאוד נוחה, אבל היא פשוט הפכה להיות מקום שלא נוח לי לשבת בו, הבית הפך להיות מעין כלוב. הייתי במקום קשה. כאבים עצומים. יש אמרה שאומרים ‘תהיה אופטימי’ וכשאתה כאוב ברמות הללו, אין מקום לדבר הזה”.
אתה מתאר רגעי משבר קשים ביותר, מה גרם לך בכל זאת לשמור על אופטימיות?
“המשכתי לחפש אחר תרופה שתוכל להאריך את חיי. לאחר סדרת הקרנות הרופאה שלי, ד”ר אביבית פאר, המליצה לי על שילוב של התרופה לנווימה ואפיניטור. שילוב התרופות האלו מאפשר הפסקת התקדמות המחלה ובכך מאריך את החיים לשנים נוספות”.
וזה מה שעזר לך?
“היום אני מקבל את התרופה הזו ומהמקום הזה אני יכול למצוא את האופטימיות והאור בקצה המנהרה. אני רוצה להגיע למצב בריאותי טוטאלי. ולכן, אני מקבל כל רגע ואומר תודה. מאז שאני מקבל את התרופה הזו חיי ניצלו. אשתי וילדיי זכו בעוד כמה שנים טובות איתי”.
איך השינוי בא לידי ביטוי?
“את השינוי לא ניתן לתאר במילים, אפשר לראות בכל יום ובכל רגע. לא רק שהתרופה הצילה בעצם את חיי, היא גם החזירה אותי לחיים מלאים, בדיוק כפי שהיו לפני המחלה הארורה. אני עומד על רגליי בחזרה, חזרתי להדריך, אני מרצה מול אנשים, יש לי אנרגיה ואפילו טסתי לחו”ל.
מה המסר שאתה רוצה להעביר?
“אמנם מדובר במחלה גרועה, מחלה שהריפוי הוא קשה מאוד, אבל האנשים צריכים להתייחס למחלה הזו כעוד מחלה, ולחשוב שהחולה איננו מסכן. גם כאשר החולה נמצא ברגעים הכי גרועים שלו, הוא עדיין מתפקד. אני מתפקד ובאיכות חיים טובה, ואני חי את הרגע בלי תכנון עתידי.

הגיע לצומת הזדמנויות

ינאי נולד באשדוד וגדל שם עד סיום בית הספר היסודי. לאחר מכן למד בפנימייה החקלאית בכפר סילבר, ומשם התגייס לנח”ל והיה ממייסדי קיבוץ לוטן בערבה. בזמנו הפנוי הוא אוהב לעשות ספורט ומקפיד על הליכות ארוכות, ריצה ואופניים. אבל בלי עבודה אי אפשר, לכן הוא עובד כבר חמש שנים כמורה דרך ומטייל ברחבי ישראל עם קבוצות שונות ומגוונות.
מה גרם לך לעשות את השינוי?
“הגעתי לגיל מסוים שהתחלתי לחשוב מה אעשה בחיי. האם להישאר במשטרה? אולי לפרוש? כי הגעתי כבר לגיל פרישה. ראיתי את זה כצומת הזדמנויות. בדקתי כל מיני אופציות ואף חשבתי להמשיך ללימודי משפטים, אך החלטתי ללכת למקום הטבעי לי, לטיולים ולטבע, ללכת למקום שבו אני מרגיש הכי טוב בו. הלכתי ללמוד הוראת מורי דרך, ובכל יום אני מטייל ומגלה דברים חדשים וחוזר הביתה עשיר נפשית”.
מה החוויה שאתה הכי זוכר כמורה דרך?
“כל קבוצה שמגיעה היא חוויה בפני עצמה. למשל, קבוצה שהגיעה לישראל מניו מקדוניה, שזה אי קטן ליד אוסטרליה ובו ישנם דוברי צרפתית. זה היה טיול שהיה מאוד משמעותי עבורם וגם עבורי, כי לא הכרתי את האוכלוסייה ואת התרבות ממנה באו. וכך, התחברנו מאוד אחד לשני וכשסיימנו את שבוע הטיול שלנו יחד, הם השאירו לנו מתנות אותנטיות ולבוש מיוחד”.
מה תרצה עוד להספיק?
“אני רוצה לעשות כמה שיותר טיולים בארץ ובחו”ל עם משפחתי, ולבלות כמה שיותר ביחד. הגרעין המשפחתי הוא מאוד חשוב לי. המשפחה היא דבר כל כך חשוב, והם סביבי בכל דבר שאני עושה. הם גורמים לי לשמחת חיים אמיתית”.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>