14.12.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

דעות

שובל השביט שלו עוד יאיר את השמיים

מאת: עמי כברי יועץ תקשורת ומגיש 'הבוקר השישי' ברדיו קול רג"ע , 27 ביולי 2017

צילום: מערכת "כוכב"

בגיל 16 הוא רצה להיות עיתונאי כשיהיה גדול. לא רבים מכירים את הפרק הזה בעברו. בדיווחי הכתבים במהלך השבוע, רק אלי לוי (כתב חדשות 10) הזכיר את העובדה שאמיר פיי גוטמן החל את דרכו ככתב בעיתון מקומי בקריות. על הכתבות הראשונות חתם כאמיר פייגר. אחר כך הפך לאמיר פיי גוטמן.

 

אמיר פרישר גוטמן ז"ל צילום: מערכת "כוכב"

כמו כל דבר בחייו, גם בחירת שם העט היתה עבורו פעולה שנושאת עימה מטען נכבד של משמעות. הוא רצה להנציח בבחירה הזו את שם המשפחה של סבו וסבתו, הוריה של אימו אשר נספו בשואה. בפגישה הראשונה שלנו, הם ביקשו להיות כתבים ב”ערי המפרץ”, הוא ושתיים או שלוש צעירות נוספות שהתייצבו באחד הימים במשרדי. הבטחתי לחזור אליהם ואחרי כשבועיים עיצבנו עבור החבורה שהפגינה רצינות רבה, מדור נוער שנשא את השם “כמו גדולים”. בתוך זמן קצר, התברר שפייגר והחבורה מזרימים לעיתון סיפורים בלעדיים ונדירים למדי בנוף העיתונות המקומית של אותם ימים. באחת מישיבות המערכת – שאותן קיימה עורכת המשנה ענת טולנאי – הם ביקשו לפרסם במדור הנוער ראיון עם תלמידת תיכון שנכנסה להריון והמשיכה להתייצב מדי בוקר, עם כרסה התופחת ובתלבושת אחידה. מערכת החדשות של העיתון אימצה את הסיפור ברצון רב, ומאותו יום, היה ברור שלנבחרת הנוער של העיתון יש מה לתרום גם בעמוד הראשון. יותר מכל, זכור לי המבט שהיה בעיניו, כשהביא סיפור והסביר למה צריך לפרסם אותו. היה בו להט, ניצוץ של נחישות, כמו אומר: אין מצב שאתה לא מתעלף ועושה מזה כותרת ראשית. אהבתי מאד את ההנאה הגלויה שלו מכך שהוא עיתונאי צעיר ומשפיע באזור שבו הוא מתחנך. אין לי ספק, שעל כמה מהסיפורים שהביא למערכת החדשות הוא חטף על הראש, הוא הרי היה תלמיד בתוך מערכת שלא תמיד העריכה את הבחירה, שלו ושל חבריו, לעשות כביסה ברחוב הראשי. לא הייתי שם, אבל אינני מתקשה לנחש איך נראה המבט שהחזיר למנהל או המחנכת כשביקשו לנזוף בו. שנתיים נהנינו ממנו. כמה חודשים אחרי שעזב, נודע לנו מחבריו שהוא עבר את המבחנים והתקבל ללהקת בנים שהוקמה בתל אביב. ליווינו אותו באהבה גדולה ובגאווה השמורה לבני משפחה. את הביקור הראשון שלו על תקן של סלב, במערכת בצומת וולקן, אינני שוכח. הוא פרץ פנימה וביקש שיסגרו מיד את הדל תות. שובל של נערים ונערות זיהה אותו כשחצה את הכביש ורדף אחריו לתוך הבניין. דרך הדלתות השקופות של מערכת העיתון אפשר היה לראות, מדי כמה שניות, פנים צעירות שמציצות וממתינות לו שייצא. הוא נרגע והתיישב לשיחה נינוחה, רק אחרי שנכנסנו למשרד שלי וסגרנו אחרינו את הדלת. זו היתה שיחה מרתקת. פגשתי בחור צעיר, נער שחלף בחייו על פניי ויוצא כעת אל העולם הגדול. הסואן. המפתה. כאשר יצא ממשרדי, התיישבתי וכתבתי רשימה שאותה הקדשתי לו באהבה גדולה: אני מקווה – כך כתבתי – שהוא לא יאבד את הקול הצלול של הנער ההוא שחלף על פני כולנו. שיאזין ללחישותיה של האמת הפנימית, גם כאשר שאגות הקהל מאיימות להחריש אותה. הזכרתי את מייג’ור טום של דייויד בואי. והוא אכן הקשיב. אף על פי שמותו מצא אותו בגיל צעיר כל כך, אמיר פיי גוטמן פרישר זכה להותיר מורשת. שובל השביט שלו עוד יאיר את השמיים במשך זמן רב.

עוד כתבות בתחום דעות

לכל הכתבות בקטגוריית חדשות >>>