17.12.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

שרוף על החיים

לאבי אביטל מקיבוץ גבעת חיים מאוחד היה מסלול חיים שגרתי. לימודים, צבא, הטיול הגדול לחו”ל, נישואין והקמת משפחה. אבל, רגע אחד בבוקר של ספטמבר 2013 שינה את הכל. בעת עבודתו כעצמאי בגינון, הוא חטף מכת חשמל שכמעט הרגה אותו במקום, אך תעצומות הנפש בתוך גופו השרוף הביאו אותו לכך שהוא יינצל, למרות שכבר ראה את המוות בעיניים. “ראיתי בעיני רוחי את אשתי לימור, את הילדים עמרי, יהב ושני. בראשי רצה המחשבה שלא הניחה לי ואמרה לי תילחם אל תוותר, תילחם זה עוד מעט יגמר, זה עוד מעט יעבור”, הוא אומר

מאת: זליג אהרונוביץ , 8 ביוני 2016

חייו של אבי אביטל השתנו כליל לפני כשלוש שנים. באותו בוקר של 22/9/2013 הוא קם כהרגלו לעבודה ושום דבר לא סימן לו שמשהו גדול וכואב עומד לנחות עליו ביום זה. באותו בוקר הוא עבד בעיצוב של עץ זית בגינה פרטית ברמת השרון, גינה שגבלה בכביש שעובר בין צומת מורשה לכפר הירוק. מי שמכיר את המקום, הבחין בוודאי כי במקביל לכביש הזה עובר קו מתח גבוה, מה שעלול לסכן באחוזים מזעריים את סכנת הציבור. אבל אבי, שנמנה על האחוז המזערי הזה, ספג 27,000 וולט שחדרו לגופו היישר מהקו מתח גבוה הזה.
כתוצאה מרמת החשמל הגבוהה הוא נהדף מספר מטרים מהמקום שבו עבד, התעלף ולקח לו מספר דקות בכדי להתעורר מהמכה שקיבל. “התעוררתי לבד בשטח, כולי רועד, ממש כמו בסרטים המצוירים. רועד ומפרפר כולי. לאט לאט הבנתי שככל הנראה התחשמלתי. מסתבר שיש מושג שנקרא ‘השראה’

צילום: ארכיון "כוכב"

ולחשמל יש אפשרות לעבור באוויר, סיכוי של אחד למיליון פלוס שאפשר להיפגע מזה, אבל לי זה קרה. התחושה היתה מוזרה, עילפון-התעוררות-עילפון-התעוררות. ניסיתי להרגיע את הגוף והנפש אך בקושי הצלחתי, הבגדים נשרפו והרגשתי שאני נעול”, מספר לי אבי, כשאני מחזיר אותו בזמן בדיוק לאותם רגעים קשים שחווה.
בדיעבד, יש משהו שהיית עושה אחרת?
“ברגע שהגוף מקבל רמה כזו של חשמל הוא מתכווץ וננעל, לא זז, לא מקשיב לפקודות של המוח, כך שאני לא חושב שניתן היה לעשות משהו נוסף”.
תאר מה עבר עליך באותם רגעים, מה ניסית לעשות כדי לצאת מהצב אליו נקלעת?
“ראשית, נסה לכבות את הבגדים, אך הידיים לא נענו לפקודות מהמוח שלי. אחר כך ניסיתי לזרוק את עצמי לחול בעזרת הברך, אך הרגליים לא הקשיבו לי”.
זו בטח היתה תחושה מוזרה, מה הרגשת באותם רגעים, אם בכלל?
“הרגשתי שאני נשרף בשטח, הרגשתי מכווץ. לא יכולתי לזוז ומשום מה לא הרגשתי את הרגליים. היה לי לחץ וכאב עצום ברגליים”.
ואיזה מחשבות עברו לך בראש באותם רגעים?
“מחשבות רעות. אמרתי לעצמי אבי תוותר, תגמור עם זה”.
אפשר לומר שהיית נואש?
“נכון, ברגע מסוים הבנתי שאין למה להתאמץ. באותם רגעים ראיתי את הסביבה באפור ושחור, אז חשבתי לוותר ולא להילחם”.
הסיטואציה שאתה מתאר קשה ביותר. בדרך כלל אנחנו נחשפים לזה בקריאת ספר, בסרט מתח.
“אני לא מאחל לאף אחד להיות במצב כזה. אני חשבתי לוותר על החיים ולא להילחם עליהם, היה לי מאוד קשה עם הסיטואציה, עם המצב בו הייתי מצוי על סף ייאוש”.

הגוף לא נענה לו

אנחנו עושים אתנחתא קצרה מהסיפור הקשה אותו מתאר בפני אבי, לוגמים קפה ומשוחחים קצת על חייו האישיים. אבי אביטל מספר לי שהוא מתגורר בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. הוא נשוי ללימור ואבא לעמרי בן (15), יהב (12) ושני (8). הוא נולד בבת-ים, בבית מסורתי פלוס, בני עקיבא. לאחר שסיים את לימודיו הוא התגייס לצבא ושירת בגולני, בגדוד 13.
כמו הרבה צעירים שמסיימים את הצבא, גם הוא התעופף לטיול הגדול בעולם. הוא הגיע לאוסטרליה, עבד וחי שם תקופה, עד שחזר לארץ.

צילום: ארכיון "כוכב"

תחילה עבד עם נכי צה”ל במשך מספר שנים. בד בבד הוא גם הקים עסק של גינון ונוי. תחילה בתחזוקת גינות, ועם הזמן בהקמת גינות ומערכות השקיה. “החיים היו טובים אלי, הייתי מאושר עם המשפחה שלי, החמה והחברים הסובבים אותי. מאוד נהניתי מהעיסוק בתחום הנוי, התעוררתי כל בוקר עם המון מחויבות לי, לעצמי, למשפחה ולקהל לקוחותיי”, אומר אביטל.
אני לא יכול שלא להחזיר אותו לאותם רגעים של בין חיים ומוות. אני סקרן לדעת מה הניע אותו לתפקד בדקות הקשות של חייו, איך הוא חזר לעצמו ואזר
כוחות בכדי לצאת מהמצב הקשה הזה?
“ראיתי בעיני רוחי את אשתי לימור, את הילדים עמרי, יהב ושני. בראשי רצה המחשבה שלא הניחה לי ואמרה לי תילחם אל תוותר, תילחם זה עוד מעט יגמר, זה עוד מעט יעבור”, מספר לי אבי בקול נרגש.
ואז התחלת לראות את האור בקצה המנהרה?
“ממש לא, אפילו לא התחלתי לעכל את ההשלכות לעתיד של המצב בו נמצאתי”.
אז מה עשית בפועל?
“ניסיתי לקרוא בשמה של הלקוחה שעבדתי אצלה, אך לרוע מזלי יצא לי מהפה רק חום וכאב עצום פילח לי את הגרון”.
ממש אובדן עשתונות.
“יותר מזה. הבגדים שלי נשרפו, הגוף שלי בער, העור והבשר לא עמדו בסיטואציה. אמנם המוח נתן פקודות לידיים ולרגליים לעשות משהו בנדון, אך בתכל’ס לא קרה כלום, לא היתה תגובה. המוח ניסה להמשיך ולהפעיל את הגוף, אך הגוף לא נענה לו. מצד אחד הציפו אותי המחשבות להפסיק להילחם ולפרוש מהחיים, מהסבל הבלתי נתפס. מצד שני, המחשבות החיוביות על לימור והילדים קראו לי להילחם ולא לוותר. המזל שנשארתי בהכרה והרחתי את עצמי, למרות שלא יכולתי לעשות כלום, פשוט כלום, כי הגוף לא נענה לי”.
כעבור זמן מה, שנראה אז כנצח, הידיים של אבי החלו זזות קצת, אך הלחץ על הגוף שלו היה עדיין עצום. המסור איתו הוא עבד בשטח היה עדיין דבוק מהחום לידו. “הבנתי שזה מפריע לאנשים וללקוחה שלי לשמוע את קולי וזעקתי, אז הסתתי אותו מהיד ואז ראיתי שהעור על היד שלי הפך נוזלי. השלכתי לצידי את המסור תוך כדי ניסיון להתעודד בעזרת המחשבות החיוביות ששררו בתוך הריח של הגוף השרוף שלי”.
ואז הגיע הסיוע?
“זה לקח עוד זמן, ניסיתי שוב לצעוק לעזרה, למרות שלא יכולתי לזוז אפילו במעט עם הרגליים. צעקתי שוב ושוב. הפעם לשמחתי, הלקוחה שלי ששמעה רעשים מוזרים מהגינה שלה ולכן יצאה לבדוק מה קורה בחוץ”. אחר כך התברר לי שהיא תארה בחקירת המשטרה שהיא ראתה אותי כמו סנה בוער.
ומה היו הדברים הראשונים שהיא עשתה?
“היא ניגשה אלי עם הטלפון, ומהלחץ שבו היתה שאלה אותי, ‘למי להתקשר?’. למד”א, אמרתי לה, אז היא הזמינה ניידת טיפול נמרץ ותוך כדי תארה להם בכללי מה קורה אתי. לאחר מכן שוחחתי בטלפון עם לימור וסיפרתי לה שנפצעתי. לא רציתי להדאיג אותה, אז אמרתי לה שזה לא משהו רציני ושאמבולנס יפנה אותי לבית חולים”.
באותם רגעים, כל מה שעבר לאבי בראש היה יום ההולדת של רעייתו, שהיתה אמורה לחגוג מספר ימים לאחר מכן 40 עגול. בעודו נמצא שרוע על הקרקע, כשגופו לוהט, הוא עדיין האמין שהשבוע הקשה יחלוף מהר  והשניים יתעופפו בטיסה לפרג, מתנת יום הולדת שהכין מבעוד מועד. אבל מציאות לחוד ופנטזיות לחוד. “חשבתי שהתוכנית תצא לפועל, לא הבנתי את מצבי האמיתי ואיזה נזק עצום נגרם לי”, הוא אומר.
אתה כל הזמן חוזר ואומר שלא הרגשת את הרגלים, איך זה מרגיש באמת?
“שמע, אתה לא מרגיש את הרגליים ולא מבין למה. אתה מעיף מבט ורואה שהם נמצאות ולכאורה הכל תקין, אך הכיווץ של הגוף ממש מציק והתחושה היא של לחץ עצום על הגוף, כאילו עבר עליו מכבש וכיווץ את כל הגוף”.
ומה קרה כשהגיע האמבולנס לשטח?
“הפראמדקים הסבירו לי שהם לא יכולים להרים אותי, הם נתנו לי מורפיום להרגעת הגוף והנפש. אחר כך הם פינו אותי לביה”ח תל השומר. אני זוכר שבדרך התחננתי שירדימו אותי קודם. ביקשתי יפה ואני גאה שלא איבדתי צלם אנוש גם ברגעים הקשים האלה. הם הסבירו לי שמצבי לא טוב, במיוחד שהפגיעה עברה בחלק השמאלי ליד הלב”.
איך היתה הקליטה בחר המיון?
“רופאים ואחיות חיכו לי בכניסה לחדר המיון, קיבלו אותי ומייד התחילו לטפל בי. לא הבנתי למה הרופאים הללו התנפלו עלי וטיפלו בי בכזו מסירות, הרגשתי חלש מאוד. בעוד אני מטושטש אני מבחין בצללים של רופאים שבאים והולכים ממיטתי כל הזמן. אחר כך הגיעה גם רופאת עיניים בכדי לתפור לי את העין. ביקשתי ממנה שתטפל בי בעדינות וחשבתי לרגע שאולי זו הבעיה העיקרית שלי, אך לא כך היה הדבר”.

שעה וחצי של אושר

לימור שקיבלה את הבשורה הקשה לא נותרה אדישה. היא אספה את עצמה מהר מאוד והגיעה לבית החולים, שם פגשה את אבי שהיה שרוע במיטת חוליו. המפגש הקצר היה מרגש. “אשתי נכנסה לחדר המיון, הסכימו לה להיות אתי כמה רגעים ליד המיטה. זו היתה פעם ראשונה שיכולתי להרשות לעצמי להזיל דמעות של צער וכאב, דמעות של קושי”, מספר לי אבי שדמעות חונקות את גרונו.

צילום: ארכיון "כוכב"

מתי הבנת שלמעשה ניצלת ממוות ודאי?
“לאחר מספר ימים שלרוב הייתי מורדם, נכנסה אלי אחת האחיות ואמרה לי. ‘אתה ,יש לך מזל. 90 אחוז מהאנשים שחוטפים מכת חשמל בעוצמה כזאת, מתים מיד. ועוד 5 אחוז מתים לאחר מכן מפרפור בלב”. רק אז הבנתי איזה מזל היה לי שנשארתי בחיים.
אמנם אביטל נשאר בחיים, אבל המרחק בינו לבין החיים האמיתיים להם היה רגיל היה רב מאוד. הוא עבר סדרה של ניתוחים בביה”ח, ביניהם השתלת עור והוצאה של עור שרוף.
איך שורדים את התקופה הקשה הזו?
“אין ספק שה לא קל, לא מלקקים דבש. את מתעורר בארבע בבוקר ומחכה שהשעון יראה כבר שבע וחצי. זו השעה שלימור היתה מגיעה אלי למחלקה. אתה לא מתאר לעצמך איזה אושר זה היה, רק מלראות אותה הייתי מחייך ושוכח מהסבל. היתה לנו שעה וחצי של אושר עילאי. אבל העבודה הקשה החלה בשעה תשע בבוקר, כאשר הרופאים המדהימים והמקסימים של מחלקת טיפול נמרץ כוויות בתל השומר היו מגיעים אלי ולאט לאט משילים ממני את העור השרוף, בלי הרדמה. הם מרחו עלי אנטיביוטיקה בכדי שלא ייווצר זיהום ואני ראיתי את אלוהים, כמה כאב חוויתי בשעות הללו, יום יום במשך שבועות, מאחר ואסור היה להרדים אותי”.
אז מה החזיק אותך למעשה, מאיפה שאבת את הכוחות הנפשיים לעבור את המסע הזה?
“הסביבה התומכת שלי חיזקה אותי, האישה המדהימה שלי והילדים ששיתפו אותי בין ביקור לביקור בחוויות היום יומיות שלהם. כמו כן, המשפחה שלי שהיא משפחה דתית, עלתה להתפלל עבורי בקברי צדיקים. בנוסף, המשפחה של אשתי שהתגייסה לתמוך בי לאורך כל השיקום שלי, כולל מספר חודשים בבית לוינשטיין. הם טיפלו בי במסירות שבתות ולילות, הם ‘כיבו שריפות’ בבית  וטיפלו במשפחה הקטנה לי”.
תאר איך זה לשכב חסר אונים בביה”ח, מה עבר עליך.
“הזמן עושה את שלו ומה שמחזק אותך בעיקר זה כשמגיעים אליך לביקור. אז אתה גם יודע מיהם החברים שלך, מי נמצא שם ברגעים הקשים שלך. הגיעו אלי חברים מבת ים, חברים מגולני וחברים מהקיבוץ.  החברים והמשפחה השתתפו במשמרות סביב המיטה שלי, קראו לי ספרים, מכתבים. הם טיפלו בי ללא דופי”.
האמת שזה באמת מרגש לשמוע כמה אנשים תמכו בך ברגעים אלה. אתה יכול לומר המבט לאחור שזה סייע לך במהלך השיקום עצמו?
“בהחלט כן, המשפחה של לימור וקיבוץ שלם התגייסו להסיע אותי בהמשך, בוקר בוקר, לבית לוינשטיין, לטיפול ושיקום בו בעצם הייתי צריך ללמוד ללכת מחדש בעזרת מכשירים על רגליי. כשיש כזו התגייסות של משפחה וחברים, לצד המוטיבציה של כולם בסביבה הקרובה שלי לסייע לי, כמו כן הדחיפה של לימור, הילדים, המשפחה והחברים שלי, גרמה לכך שהשתקמתי והלכתי קדימה ככל שניתן. לצערי, היום, אני נכה ומשותק בכפות הרגליים והקרסוליים, אני מוכר כנכה 100% (בביטוח לאומי), אבל יש לי עדיין מלחמות גדולות וקטנות במערכת הבירוקרטית שלנו”.
איפה אתה רואה את עצמך בשנים הקרובות?
“אלוהים גדול (למרות שאני בקונפליקט איתו). כחלק מתהליך השיקום שלי, נאלצתי לעשות הסווה מקצועית והיום אני סטודנט באוניברסיטת חיפה, שנה ראשונה בחוג לעבודה סוציאלית, אז ככל הנראה ארצה לעבוד בתחום זה”.
לסיכום הכתבה הלא שגרתית, יש משהו שאתה רוצה לומר מרחשי לבך?
“אמנם אני גם נכה וגם קצת שרוף, אך אני גאה במדינה שלנו ובאנשים שנמצאים וחיים לצידי. האנשים שטיפלו בי מתל השומר ועד היום, ביניהם חילונים, דתיים, ספרדים ואשכנזים. ערבים, נוצרים ומוסלמים. נשים וגברים, משפחה קרובה ורחוקה, חברים שלי. אני מודה לכולם, אוהב אתכם”.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>