19.09.18

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

מגזין

תעשיה זו לא מילה גסה

הוא חולש על 1500 מפעלי תעשיה באזור הצפון. הוא רואה בעיניים את החוסר בעובדים מקצועיים. הוא בא בטענות לגורמים בממשלה ומציין כי המדינה פשעה והזניחה את החינוך המקצועי והטכנולוגי משך קרוב לשלושה עשורים. קבלו את היקנעמי ליאור אפלבאום, מנהל התאחדות התעשיינים מרחב הצפון, שאומר: “הרגולציה האינסופית ובעיקר הפופוליסטית, הנובעת משיקולים אלקטוראליים של חברי כנסת, שרים ונבחרי ציבור במדינת ישראל, היא כלי משחית של הסביבה העסקית שלנו”

מאת: זליג אהרונוביץ , 25 באוגוסט 2017

החודש מלאו 10 שנים מאז גויס ליאור אפלבאום, מנהל מרחב הצפון, לשורות התאחדות התעשיינים. מתוך 1,500 מפעלי התעשייה החברים בהתאחדות, למעלה מ- 600 (החלק הארי שלהם הם מפעלי תעשייה מסורתיים, קלאסיים, מרביתם מתקדמים, ומיעוטם הן תעשיות ההיטק) מצויים במחוז שבתחום אחריותו, וגם כשהוא מגיע לנקודת מיצוי בתפקידו, אולי לנקודת הרוויה, הוא מדבר עליהם בלהט.

חסרים עובדים בצפון

תפסנו אותו ערב נסיעתו לשלושה ערי שדה תעשייתיות ברוסיה, בדרום הרי אורל, לשם הוא נסע על מנת לפגוש יהודים הנמצאים בתהליכי התארגנות לקראת עליה לארץ, ולנסות לחבר אותם בתחום מקצועם לקליטה מוצלחת בתעשייה הישראלית.

צילום: ארכיון "כוכב"

בשיחה עמו מתבררים נתונים מעניינים: 40% מהתעשייה בישראל נמצאת בצפון. 150,000 מועסקים במעגל הראשון הישיר על ידי המפעלים בצפון, ועוד כ- 120 אלף במעגל השני, כספקי שירותים תומכי תעשייה. “התעשייה בצפון”, אומר ליאור, “משוועות לעובדים. חסרים בה לפחות עוד כ- 7,000 עובדים”.
את העדר כוח המשיכה של התעשייה הוא תולה בתדמית הירודה שהדביקו למפעלי תעשייה, בהזנחה ממסדית מתמשכת של שלושה עשורים במערך החינוך הטכנולוגי והמקצועי, ואי הטמעתו מגיל צעיר במערכת החינוך במדינת ישראל, לעומת מרבית המדינות המערביות, בקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לקבל דמי אבטלה והבטחת הכנסה, גם אצל כאלה שכשירים לעבוד בתעשייה. “יש מועמדים שפונים לאייש משרות רק כדי להגיע לראיון ולבקש שיחתמו להם שהם אינם מתאימים”, הוא אומר. חלק מהציבור מעדיף לעבוד בעבודות מזדמנות, לא יציבות, ועם הכנסה נמוכה יותר ולא בתעשייה. זה אבסורד.
בניגוד לתדמית של מפעלים כמקומות של לכלוך ורעש, שכר נמוך ועבודה שוחקת ומונוטונית, הרי שבפועל, במפעלים רבים קיימת רצפת ייצור ממוזגת, עובדים נשלחים להכשרות, זוכים לקידום, נהנים מסיפוק ותרומה לייצור המתקדם. ובכל זאת, בשני ירידי תעסוקה שיזמה באחרונה התאחדות התעשיינים בשיתוף העיריות בצפון, עלה היצע מספר המשרות על הביקוש להן באופן משמעותי: ביריד בכרמיאל הוצעו למשל למעלה מ- 950 משרות, חלקן איכותיות ואטרקטיביות, והופיעו בסך הכל 350 דורשי עבודה. ביריד בעפולה הוצעו 540 משרות והופיעו רק 209 דורשי עבודה. “היחס אמור להיות הפוך, על כל משרה שמוצעת ביקוש של שלושה מועמדים”, הוא אומר.
לדבריו, פתיחת חסמי הייבוא ועלויות ייצור זולות הרבה יותר בארצות רבות, כגון: סין, מזרח אירופה ותורכיה (“שם אין הסתדרות”, אין רגולציה מכבידה ברמה כזו) גורמת לייקור המוצרים, משום שבישראל יקר יותר לייצר וקשה להתחרות עם יבוא מוצרים זולים.

מתגעגע לחדר כושר

ליאור, 53, נשוי לאיטה ואב לשלושה, שניים מהם חיילים. הוא תושב יקנעם עלית, רב סרן במילואים. אפלבוים נשאב לתפקיד המאומץ והתובעני שאותו הוא חי בתחושת שליחות 24/7. הוא נוסע הרבה מאוד, מבקר במפעלים, משתתף בישיבות מטה, נפגש עם יזמים וראשי רשויות. בנוסף, הוא ממלא גם תפקיד של מנכ”ל אגודת בית התעשיינים בחיפה, שהיא מעין עמותה אחות של התאחדות התעשיינים בצפון.
ליאור בעל תואר ראשון במדעי המדינה, במנהל ציבורי ובגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, ובעל תואר שני במדיניות ציבורית בבית הספר למנהלים ובכירים באוניברסיטה העברית בירושלים. עברו התעסוקתי עשיר: “היו לי ארבע קריירות מרכזיות וכולן היו מרתקות, מרחיבות אופקים ועם דרישות מקצועיות”, הוא אומר, ומונה אותן: ראש אזור חיפה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ראש תחום הסברה ומניעה של שימוש לרעה בסמים ובאלכוהול במחוז הצפון, כחלק מיחידה מיוחדת שהיו שותפים בה משרד ראש הממשלה, משרד החינוך ומרכז ההסברה, שליחות חינוכית קהילתית ותנועתית מטעם ארגון הגג של הפדרציות היהודיות בניו ג’רסי ובמיאמי, ומטעם הסוכנות היהודית (ארבע שנים), ראש מרכז המבקרים ויחידת האירוח של האגף לקשרי חוץ וגיוס משאבים בטכניון (שנתיים וחצי). בנוסף, הוא התנדב לשירות מילואים במשך שנים, גם אחרי שעבר את הגיל בו ניתן להשתחרר משירות מילואים לקצינים קרביים ביחידות שדה, ולאחר מלחמת לבנון ה- 2 התבקש להשתתף כמילואים בתנאי קבע, בפרויקט תיעוד שסיכם את התנהלות חטיבת אלכסנדרוני במלחמה זו. במשך שנים במקביל לכל עיסוקיו הרבים, גם התנדב בפעילות חינוכית תומכת בנציגות ההורים בבתי ספר בעירו.
ומה אתה עושה בשעות הפנאי?
“אני משתדל להגיע לחדר הכושר הנפלא שיש לנו ביקנעם, אבל לצערי אין לי שעות פנאי רבות לזה. מודה שאני איש של עבודה ולא תמיד מקפיד על האיזונים הנכונים. זה סוג של אופי. הרבה אנרגיה ונתינה למען הזולת. אני מעריך את אשתי וילדיי שלמדו לקבל את האבא שלהם כמו שהוא, עם השקעה מרובה בעבודה. אני אוהב לטייל בארץ, אוהב לקרוא, יין טוב בערב שישי ולבלות בטיול עם המשפחה. סרט דרמה חכם ואיכותי, שמשאיר חומר למחשבה, או הצגה מושקעת בתיאטרון, משמחים אותי למשכי זמן ארוכים. לא, אין לי שום תחביב אקסטרימי ואני די שמרני בעניין זה. הייתי מאד שמח לקחת איזה פסק זמן של שנה- שנתיים ולחזור לטיול התרמיל הארוך שלי לפני למעלה מ- 25 שנה, עוד בטרם הילדים והקריירה. גם לסמן ברגליים את כל שביל ישראל זה בתכנון. בינתיים, כנראה, מצב התעשייה בצפון ואתגרים אישיים ומקצועיים אחרים, משדרים לי שטרם הגיע העת לכך, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי שלא להיות אופטימי”.
יצוין כי, אפלבוים רצה לסיים את תפקידו בשנה שעברה, אך נעתר לבקשה שהופנתה אליו על ידי ההנהלה המתנדבת בצפון, והוא ממשיך בתפקידו בשיא המרץ. “זה תפקיד מרתק. בורכתי בזכות למלא תפקיד, אשר כל יום בו שונה מקודמו. התפקיד משלב שטח ומטה. אני מסייר במפעלים, מקיים פגישות עבודה, שותף בוועדות היגוי, פוגש תעשיינים שניחנים באיכותיות אנושיות ומקצועיות מדהימות ומגוונות. הודות לתפקיד אני מכיר היטב את הצפון, התעסוקה שבו ומפעליו. אני לא מהסס להשתמש במלים גבוהות כמו חזון, שליחות וציונות, כשאני מגדיר ומתאר את התפקיד”.
מבחינתו, זו זכות גדולה לעבוד עם הנהלה מתנדבת של תעשיינים מובילים, החל מ- 26 תעשיינים צפוניים, שמשמשים את ההנהלה הציבורית שבראשה יו”ר קבוצת טרלידור, הנרי צימרמן, ועד נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, שגם הוא מתנדב שנלחם יום יום למען שימור התעשייה בישראל.
ליאור מודה, בגילוי נאות, כי אחרי כל השנים, חרף העניין והאתגר בתפקיד, הוא חש תחושה שהתקופה מאתגרת אותו ואת סביבתו יותר ויותר דווקא בשל העומס והאינטנסיביות של התפקיד, ודווקא בגלל הקשיים ההולכים וגדלים של התעשייה בישראל, קשיים להם הוא טוען: “אין אח ורע במרבית המדינות המתועשות”.
בדרכו הצנועה אך המקצועית, היסודית והבלתי מתפשרת, הוא ממשיך לעשות הכל כדי לעזור לתעשייה בצפון. הוא אינו מסתיר את הביקורת שלו, ואומר: “קשה לי לראות לעיתים פקידות ממשלתית היושבת בירושלים ומקבלת החלטות הרות גורל על תעשייה בצפון הרחוק”.
פרט, נמק והסבר.
“לא כולם במשרדי הממשלה הם כאלה, יש כמה פקידי ממשל שמעורבים יותר ויוצאים יותר לשטח מבעבר, אך החלטות צריך לקבל אחרי הכרה יסודית של השטח וחיבור אל היצרנים והמעסיקים, ובחינת משמעויות של כל החלטה ולא תחת פלורוסנטים במרחק של מאות ק”מ מהצפון. אני נוכח שגם לעיתים קרובות מידי אין שיתוף אמיתי והתייעצות עם תעשיינים במערכת קבלת החלטות המשפיעות על התעשייה בפריפריה”.
וזה למה?
“הרגולציה האינסופית ובעיקר הפופוליסטית, הנובעת משיקולים אלקטוראליים של חברי כנסת, שרים ונבחרי ציבור במדינת ישראל, היא כלי משחית של הסביבה העסקית שלנו. למעלה מ-42% מהרגולציה שמשפיעה על התעשייה בישראל, מקורה בחקיקה פרטית. צריך לפעול בצורה אחראית, כמובן רק לפי החוק, אבל עודף הרגולציה והבירוקרטיה במדינה, הפכה אותנו לבין המדינות המדורגות נמוך בעולם מבחינת הסביבה העסקית ונטל הרגולציה”.
תוכל לתת דוגמא לכך?
“בהחלט, אני פוגש יום יום סיפורים הזויים של מפעלי תעשייה שמושתת עליהם כל יום רגולציה חדשה. הם לא יכולים לתכנן תזרים ופיתוח, כי הם לא יודעים מאיפה תנחת עליהם ‘גזירה חדשה’ והמכה מחר בבוקר. מבדיקה שערכנו בקרב החברים אצלנו בארגון, למעלה מ- 30% ממפעלי התעשייה מעבירים קווי ייצור לחו”ל, ואחרים בודקים בימים אלו את האפשרות לעשות זאת בשנים הקרובות. אני נוכח גם בזה כל יציאה שלי לשטח ופגישה עם תעשיינים. צריך להבין, שעם הבירוקרטיה בישראל והקושי הרגולטורי ועם הפריון הנמוך, עלויות הייצור והקושי למצוא עובדים מקצועיים, מפעל או קו ייצור שיוצא מכאן לסין או לפולין או לארה”ב, לא יחזור לייצר בישראל לעולם. ממצב בו הוקמו במדינת ישראל 40-50 מפעלים חדשים בממוצע בשנה, עד העשור הקודם, הגענו למצב בו בשנים 2013 ועד 2016 למשל, נפתחו רק 10 כאלה בשנה. זה נזק בלתי הפיך שאיש בירושלים לא נותן עליו בדחיפות את הדעת ועושה פה מהפיכה משמעותית באמת. אנחנו מבחינה זו, לתפיסתי, ב’מצב חירום’. אבל, הסביבה לצערי חיה בשאננות וזה עוד כמה שנים זה יתפוצץ לנו בפרצוף. הדיבורים על אבטלה נמוכה סביב ה- 4.5% ממוצע ארצי מטעה, כי המגזר הציבורי ה’שמן’ והלא יעיל הולך ומתרחב, והמגזר היצרני שהוא העוגן הכלכלי האמיתי של מדינות מתוקנות בעלות איתנות כלכלית ותעסוקתית הולך ומצטמצם. האקזיטים למיניהם הם אכן גאווה וחשובים, אבל הם לא מיצרים כאן אלפי מקומות עבודה, אלא מכניסים כסף בעיקר למספר מצומצם מאד של יזמים”.
מדוע כה קשה לאייש את המשרות המוצעות בתעשייה?
“לצערנו, המדינה פשעה והזניחה את החינוך המקצועי והטכנולוגי משך קרוב לשלושה עשורים. דור שלם של בעלי מקצוע יוצא לגמלאות. מדובר בעיקר בעולי ברה”מ לשעבר, שהגיעו לכאן בעליה מבורכת של שנות ה- 90 ובנוסף לתרומתם האדירה, כמעט בכל תחום במדינה, הם גם ‘הצילו’ את התעשייה המקומית עם עלייתם”.
ואיך הגענו למצב הזה?
“מדיניות של קיצוץ התקציבים במערכת החינוך הטכנולוגי והמקצועי, והפיכת המדיניות של מערכת החינוך שהצלחה בבחינות הבגרות העיוניות, הפכה בה להיות חזות הכל, גרמה לסגירת המסלולים להכשרה מקצועית, למשל ברשת אורט ועמל, שהפכו לבתי ספר מקיפים שכמעט והפסיקו ללמד מקצועות. פשוט אין בוגרי תיכון שהוכשרו למקצוע. אין עובדים”.
יש לכך השלכות נוספות?
“גם הצבא נתקל באותם קשיים. למעלה מ- 80% מהמפעלים שחברים אצלנו, מציינים קושי בגיוס עובדים נדרשים, מתוכם למעלה מ- 30% מצביעים על קושי גדול. מדובר בעיקר בבעלי מקצוע ברצפת הייצור, כמו: מפעילי מכונות, עיבוד שבבי, מבלטנים, כרסמים, CNC, אומנים בעץ, הזרקת פלסטיק ועוד. אבל זה לא מסתיים בעובדי ייצור מקצועיים, אלא גם בהנדסאים ואפילו מהנדסים. ככל שמתרחקים מהמרכז, הבעיה רק הולכת ומחריפה”.

צילום: ארכיון "כוכב"

אז אתה שיש עבודה אבל אין עובדים?
“יש דרישות לכ- 15,000 עובדים בתעשייה בכל הארץ, מתוכם לפחות 7,000 בצפון. כך למשל, חסרים בתעשייה למעלה מ- 650 מפעילי מכונות, 230 מפעילי , 250, חשמלאים מוסמכים, למעלה מ- 800 מהנדסים, והרשימה עוד ארוכה. המדינה מפסידה 7.5 מיליארד שקלים בגלל משרות לא מאוישות בתעשייה. אני מסתובב הרבה במפעלים וזה נדיר למצוא מפעל אחד שלא מחפש עובדים. חלקם ממש מתחננים שנביא להם עובדים מקצועיים. אני גם רואה קווי ייצור מושבתים ולא מופעלים במשמרת שלישית, כי אין מי שיפעיל אותם וגם מפעלים שדוחים הזמנות מלקוחות מעבר לים, כי אין מי שיפעיל את אמצעי הייצור המתקדם”.
איפה משרדי הממשלה בכל הסיפור הזה?
“יש אמנם עידוד מכך שמשרד החינוך הגדיל לאחרונה תקציבים לחינוך הטכנולוגי, ומשרד הכלכלה הגדיל את התקציבים להכשרות המקצועיות, אך הפער כל כך גדול, שספק אם ניתן יהיה לצמצמו ללא רפורמה משמעותית ביותר בעשור הקרוב. צריך לזכור שפריון ושכר שזורים זה בזה. פריון נמוך משמעותו שכר פחות גבוה. חלק מהמפעלים פשוט מעבירים את הייצור לקבלני משנה בסין, בירדן, או במזרח אירופה, ומוצאים שם עובדים מקצועיים בשפע. בשנת 2016, צנח התוצר התעשייתי של ישראל ב- 0.2% הייצוא הישראלי התכווץ ב- 1.5% ואנו מאבדים שלב אחרי שלב את נתח השוק לטובת מתחרינו ברחבי העולם. המחסור החמור בעובדים הוא אחד מהגורמים המרכזיים לפריון הנמוך בתעשייה בישראל, שהוא נמוך ב-60% מארה”ב ולפחות- 30% ממדינות ה- OECD. בסופו של דבר, זה פוגע בכושר התחרות של התעשייה בפריפריה, ביכולתה לייצא, ואת המחיר נשלם כולנו בעתיד, בעליית יוקר המחיה וירידה ברמת החיים”.
עד כמה מהווה דימויה של התעשייה כמי שרצפת הייצור שלה, המשוועת לעובדים, נתפסת כמקום שתנאי העבודה בו קשים ביותר?
“תדמית התעשייה והעבודה בתעשייה נמצאים במקום לא טוב. אני יכול להבין מאיפה זה נובע, בעיקר מהתפתחות נורמות חברתיות, פופוליזם של נבחרי ציבור והסללה במערכת החינוך, אבל זה ממש מטעה. זה מתחיל בתדמית החינוך המקצועי טכנולוגי. מי אמר שלדעת להפעיל מכונת CNC, לעסוק בעיבוד שבבי, או לעבוד בייצור מתקדם עם הידיים והראש פחות ‘מכובד’ מלדעת להקליד על מחשב במשרד”.
אתה בוודאי מבין שההכוונה מגיעה גם מהבית, מההורים.
“תפיסת העולם של ההורה הממוצע בישראל שמעדיף את הילד שלו עו”ד או רופא, או פקיד ממשלתי על פני עובד מקצועי במפעל תעשייתי, היא תפיסה שדווקא פוגעת בעתיד התעסוקתי של אותו הילד. נתחיל בכך שלא כולם מתאימים ללימודי השכלה גבוהה בטכניון ובאוניברסיטאות. יש הרבה בני נוער, משוחררי צבא ואוכלוסיות צעירות, שלא מעוניינים או לא מתאימים ללמוד במוסדות אלו של השכלה גבוהה במדעים, אך יש להם יכולות מצוינות להשתלב בהכשרות מקצועיות וטכנולוגיה מתקדמת במקצועות בתעשייה. לצערי, מסיבות פוליטיות העבירו לאחרונה את תחום בתי הספר המקצועיים למשרד הרווחה. איזה הורה ירצה שהילד שלו, שלומד בחינוך מקצועי, יהיה מתויג כ’מקרה רווחה’? זו דוגמא להחלטות של פוליטיקאים שלא מסוגלים לראות את טובת המדינה מעבר לקדנציה הקרובה שלהם, וגורמים נזק עצום לתעסוקה ולחברה הישראלית. באירופה זה כבוד להיות איש מקצוע בתעשייה, כבוד להיות מומחה בעיבוד שבבי ברצפת הייצור, ואצלנו? מתביישים בזה”.
תודה שלעבוד בהייטק זה נשמע יותר סקסי.
“גם ראשי ערים ופוליטיקאים נוטים ‘לקדש’ ולנפנף בהייטק. אני זוכר לפני 10 שנים ויכוח שהיה לי עם ראש עיר בסמוך לגבול הצפון, שהכריז שהוא יקבל לתחומו רק מפעלי הייטק, אחרי שנים שהעוגן המרכזי של עירו היה תעשייה, במיוחד בתחום של עיבוד שבבי. עד היום הוא עוד מחכה. כדאי לזכור שרק אחוזים בודדים באוכלוסיה מגיעים לעבוד בהייטק. אגב, גם שם יש כבר בעיה של איתור עובדים מיומנים. גם במפעלי הייטק יש הרכבות, רצפת ייצור וכד’, אבל זה הופך להיות ה’מודל לפסגה של קריירה’ שהצעירים שואפים אליה. זה ממשיך בזה שהציבור הרחב לא מודע לכך שהשכר הממוצע למשרת שכיר בתעשייה גבוה בלמעלה מ- 35% מהשכר הממוצע במשק, ויכול להתחיל בשכר של 7,000 שקלים בחודש, כשעובד מיומן יכול להגיע גם ל- 14,000 שקלים”.
אתה סגור על הסכומים האלה?
“אני מכיר לא מעט מפעלים שמשלמים בשלב ראשון לרתכים מומחים גם משכורות גבוהות מזה. אם נסתכל לאמת בעיניים, דווקא העבודה בתעשייה היא עבודה יציבה ביחס לאפיקי תעסוקה אחרים במשק”.
אפלבוים מגיע למפעלים האלה ורואה את רצפות הייצור, את הסיפוק של העובדים שרואים קונטיינרים שיוצאים כל יום משער המפעל לייצוא מעבר לים, שרואים מוצרים חדשים מתפתחים בחצר שלהם ורואים את התוצרת שלהם, תוצרת כחול לבן בסוף היום. “זה כבר מזמן לא ה’עובד המיוזע’ של התעשייה עם הפיח והארובות. יש הרבה אוטומציה, הכנסה של ייצור מתקדם וחכם, מחקר ופיתוח, וזו חוויה לעובד להיות חלק מזה. יש המון מקום ליצירתיות בתעשייה. מי ששורד, חייב כל הזמן להתקדם. ולכן, כל הזמן התעשייה מתקדמת וחדשנית. בנוסף לכך, אני נוכח במפעלים שדואגים לעובדים שלהם, לרווחתם ולבני משפחותיהם, כמו ששום מקום אחר לא דואג כיום. יש המון השקעה מעבר לשכר גם בטיפוח של העובדים והכשרות שלהם. יש כתובת והיא בתעשייה”, הוא אומר.

עוד כתבות בתחום מגזין

לכל הכתבות בקטגוריית מגזין >>>