16.10.19

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Print this pageTweet about this on Twitter

כדורסל

KOBE, תודה על כל מה שנתת

אחד השחקנים הגדולים שעלו אי פעם על מגרש הכדורסל, קובי בראיינט, נפרד בשבוע שעבר מה-NBA אחרי קריירה ארוכה של עשרים שנות משחק, עונה שהוכרזה על ידו כעונת פרישה ושנגמרה במשחק פרידה, שלא זכור לי כמותו בהיסטוריה של הספורט. השחקן שהחל את הקריירה המקצועית בגיל צעיר יחסית, הצליח להטביע את חותמו על המשחק, אך יחד עם זאת הסתבך בפרשיית אונס, ניהל מאבקים עם שאקיל אוניל, אך הצליח לענוד גם כמה טבעות אליפות. קבלו את מלך הסלים של כל הזמנים בלוס אנג’לס לייקרס, שקיבל את שמו על שם מנת סטייק ידועה בעיר קובה שביפן, שהוריו ראו בתפריט של מסעדה

מאת: לירן גורן , 22 באפריל 2016

אפשר לומר שקובי בראיינט הוא אחד האנשים היותר שנויים במחלוקת בתולדות ליגת הכדורסל הטובה בעולם, אם בשל אופיו האקסטרווגנטי, המתנשא, האגוצנטרי והמתריס, לכאורה, ובוודאי בגלל אותה האשמה באונס אשר לא הגיעה לידי משפט. יש אומרים בעזרת הסדר כספי בין בראיינט למתלוננת, ויש אומרים אחרת, משמע שלא היה אונס והמתלוננת היתה “בעייתית” ולא אמינה בעליל.

צילום: ארכיון "כוכב"

על סמך העובדות הידועות לי, אני נוטה לצערי להאמין שהיו דברים בגו. אכן, מקרה קשה לכל הדעות. שנוי במחלוקת כבר אמרנו? אך כיוון שבספורט עסקינן, שם גם נישאר.

מקצוען מגיל 17

קובי בראיינט הוא בנו של שחקן העבר ג’ו בראיינט, אשר שיחק ב- NBA ובאירופה. בגיל שש הוא עבר עם הוריו לאירופה (איטליה) בעקבות קריירת המשחק של אביו. שם למד לדבר איטלקית וספרדית שוטפת. ב-1991 חזרה המשפחה לארצות הברית, לפילדלפיה, העיר בה נולד קובי. הוא שיחק בתיכון לאוור מריון, ובעונתו האחרונה שם (1995-1996), כשהוא בן 16, הוביל אותה לזכייה ראשונה באליפות התיכונים מזה 53 שנה. בראיינט עשה זאת עם ממוצע של 31 נק’ למשחק וזכה בפרס שחקן השנה בתיכוניים על שם ממציא משחק הכדורסל ג’יימס נייסמית’. שנה אחר כך (96-97) הוא החליט לוותר על המכללות וניגש ישר לדראפט ה- NBA ונבחר 13 בסיבוב הראשון ע”י השארלוט הורנטס, אשר עשתה עליו עוד בטרום העונה טרייד עם הלייקרס, תמורת הסנטר הסרביי ולאדה דיבאץ’.
עונת הרוקי של בראיינט היתה סולידית למדי כמחליף של אדי ג’ונס וניק ואן אקסל, עונה בה קלע פחות משמונה נק’ למשחק, אך במסגרת שבוע האולסטאר (בו השתתף במשחק הרוקיז) זכה בתחרות ההטבעות והחלו לדבר עליו כעל שחקן בעל ניתור מדהים. כוכב אורלנדו, הסנטר הענק שאקיל אוניל, צורף גם הוא לקבוצה והוביל אותה עד לחצי גמר המערב. שם, במשחק מס 5, כשהיא בפיגור 3-1 בסדרה, נולדה אולי אגדת קובי בראיינט, בהפוך על הפוך. המשחק שהיה סוג של להיות או לחדול עבור לוס אנג’לס, נשאר צמוד עד לדקות ההכרעה. ולכן, גם הצריך אם לא ניסיון, לפחות קור רוח או חוסר פחד, בשפת הסלנג המלוכלכת “ביצים גדולות”. ואכן, ברבע האחרון, ממש בדקות הקריטיות, היה זה הילד בן ה-17 שלקח כמות זריקות שלא היתה מביישת כוכב בן 30 של קבוצה. ארבע מתוכן זכורות במיוחד, כיוון שעבר מעט מאד זמן בין אחת לשנייה וכי הן לא מצאו את דרכן לטבעת. כלומר לא נגעו בה, מה שנקרא בכדורסל “איירבול”. מיותר לציין שהקבוצה הפסידה את המשחק בגלל הזריקות הללו וגם הודחה מן הפלייאוף, 1-4 ליוטה ג’אז, אבל הנער החצוף קיבל חיבוקים מהמאמן שלו וחבריו הכוכבים בקבוצה. הוא היה צריך את זה, כי הוא היה מתוסכל. אמנם זה ניחם אותו, אבל הוא לא נראה מבויש. הוא נראה כמו מישהו שלא מבין איך הזריקות לא נכנסו “רק רשת”, ושלא יהסס לקחת כמותן בפעם הבאה.

תדמיתו נפגעה קשות

עונה לאחר מכן, בראיינט קלע כבר 15 נק’ בממוצע ונבחר לחמישייה במשחק האולסטאר, למרות שהלייקרס נתנה עונה די בינונית. בעונת 1998-1999 העלה בראיינט את מאזנו ל-20 נק’ למשחק, אך הלייקרס הפסידו בחצי גמר המערב לספרס, שהמשיכה עד לזכייה באליפות.
ואז הגיע המפנה בעונת 1999-2000, בה הלייקרס התחליו לקצור את פירות ההתנהלות והבחירות הנכונות. הסיבה הראשונה: פיל ג’קסון, מאמנה האגדי של שיקגו, בעל שש טבעות אליפות, שהובא כדי לייצר זן מאסטרינג מאחורי הקווים, כלומר: לשתוק, לצעוק ולשרוק. מסביב כבר התקבצו שחקנים טובים מאד דוגמת: הורי, רייס, פוקס, הארפר שהיה עם ג’קסון בשיקגו, בראין שו ודרק פישר הצעיר. בסדרת גמר המערב, התמודדה הלייקרס עם הפורטלנד בלייזרס, אחת הקבוצות המוכשרות בהיסטוריה של הכדורסל, שהובילה כבר 1-3 בסדרה, אך הלייקרס הצליחה לחזור ל-3-3 ולכפות משחק שביעי אצלה בבית. אך גם שם נקלעה לצרה צרורה, כשהיא מפגרת ב- 15 הפרש כעשר ורבע דקות לסיום המשחק המכריע. אפילו פיל ג’קסון נראה כמעט אובד עצות.
ואז, כמו מן האגדות, הגיח קובי בראיינט עם הצד פחות מוכר שלו, דאז, מהלכי הגנה מדהימים הכוללים ריבאונד, חטיפות והרס של כוכבי היריבה, במיוחד של סקוטי פיפן, שכאילו התאדה מן המגרש ברבע הזה. בראיינט חילק אפילו אסיסטים, מי היה מאמין, בעיקר לשאקיל אוניל, במיוחד להאלי הופס, כשהלייקרס מצמצמים במהירות מדהימה את ההפרש ומנצחים את המשחק. כאן נולד הצמד “שאקובי”, והם המשיכו עד לזכייה באליפות, עם ניצחון על אינדיאנה של רג’י מילר, תחת הדרכתו של לארי בירד.
שאקיל זכה באם. וי. פי של הסדרה, בראיינט הוכיח את עצמו כשחקן של מאני-טיים. כזה שקולע נקודות רבות במיוחד ברבעים האחרונים של המשחקים. הוא גם הוביל את הקבוצה באסיסטים. עונה אחר כך: הלייקרס שוב מגיעה לגמר הפלייאוף, כשהיא לא מפסידה משחק אחד. 0-12 על סקרמנטו, פורטלנד והספרס. בגמר היא מפסידה את המשחק הראשון לאלן אייברסון וה-פילי 76 שלו אבל מחזירה ב-4 נצחנות רצופים, שלושת האחרונים בפילדלפיה מקום הולדתו של בראיינט כזכור.. שוב שאקיל אם וי פי עם מעל 30 נק למשחק, קובי קולע מעל 25 כשהוא תורם רבות גם בריבאונד, אסיסטים ובהגנה. חיבור מושלם.
עונה אחר כך, הלייקרס בלי ביתיות בגמר מול הקינגס המרהיבים של מייק ביבי, כריס וובר וולאדה דיבאץ. קבוצת כדורסל ללקק ת’אצבעות, הגולדן סטייט של אז. הלייקרס יצאו מבורות, הרבה בעזרת משחק הקלאץ’ של רוברט הורי, כולל שלשה שאין לשכוח. הם הגיעו למשחק שביעי באולם הכי רועש ב- NBA דאז ונצחו.
משם הלייקרס המשיכו כדי לחסל את הנטס של הקיד ולזכות בת’ריפיט המיוחל והשלישי בקריירה של פיל ג’קסון. בראיינט היה מצוין לכל אורך הדרך, אבל שאקיל טיפה יותר, בכל זאת דומיננטיות שלא נראתה כמותה, מה שזיכה אותו כאם. וי. פי עם יותר מ- 30 נק’, 10 ריבאונדים ושתי חסימות, לעומת בראיינט שקלע 25, קטף 5 ומסר 5 + למשחק.
בעונת 2002-2003 קובי העלה את הממוצע, הוא קלע 30 למשחק, אך גם עבר עונה קשה במיוחד, בה נחשד באונס. הלהיט של הלייקרס קיבל שריקות בוז באולמות רבים, במיוחד בדנוור קולורדו, ותדמיתו נפגעת קשות. הלייקרס הפסידה בחצי הגמר לספרס, שהלכה שוב עד הסוף.
עונה אחר כך היא עונת הגאלקטיקוס המפורסמת, כשגארי פייטון וקרל מלון הצטרפו לקבוצה, אך על אף שהלייקרס הגיעו לגמר, העונה נגמרת במפלה גדולה לאחר שהובסה 4-1 ע”י הפיסטונס המפתיעים. אף אחד מארבעת הכוכבים, כולל קובי, לא יזכור לטובה את העונה הזו, רצופת מאבקי האגו.

המאבק עם שאקיל

2004-2005 היתה עונה קשה גם כן עבור קובי. היחסים הבעייתיים עם שאקיל, שתמיד הושמו בצד לצורך ההצלחה הקבוצתית, הגיעו לשיאים שליליים. כתוצאה מכך, הסנטר עזב בטרייד למיאמי היט. בנוסף, המאמן פיל ג’קסון הרגיש שנמאס לו מהכאב ראש הזה, ואף כתב בספרו שקובי בראיינט לא מסוגל לשחק תחת מאמן כלשהו, כי הוא עושה מה שבא לו. ואילו בראיינט? חותם בלייקרס לשבע שנים נוספות, אבל הקבוצה לא מעפילה לפליאוף לראשונה מזה עשור. עונה לאחר מכן פיל ג’קסון חזר לקבוצה, למרות הכל. ואילו קובי? סיים כמלך הסלים עם 35 נק’ בממוצע, כשבמשחק אחד הוא אף קולע מול הראפטורס, לא פחות מ-81 נק’, המספר השני בהיסטוריה לשחקן יחיד, אחרי ה-100 נקודות של וילט צ’מברליי האגדי.
למרות זאת, הלייקרס היו רחוקים מלאיים על האליפות שבה זכתה מיאמי של שאקיל אוניל ודווין ווייד, מה שבכלל העמיד את בראיינט במצב קשה מול האוהדים, כי במידה רבה שאקיל עזב את הקבוצה בגללו.
ב-2006-2007 קובי זכה שוב בתואר מלך הסלים, אך הלייקרס הודחו בסיבוב ראשון. ולכן, הוא הודיע לפני תחילת העונה (הבאה) שהוא רוצה לעזוב, בטענה שהשחקנים מסביבו לא מספיק טובים כדי להגיע להישגים. אבל הוא נשאר בכל זאת, כשהוא מקבל לידו חזרה את דרק פישר הנצחי והווינר, ואת שחקן הפנים הספרדי המוכשר של ממפיס, פאו גאסול. לידם גם פרח אנדרו ביינום הצעיר.
המהלכים הללו הובילו את הלייקרס עד לגמר, אך היא הפסידה לסלטיקס הפנטסטית 4-2. ובראיינט? לא נשבר וזה אכן השתלם לו. הוא התחיל להוריד את הקוף מהגב. בעזרתם של פישר, גאסול וביינום, הלייקרס ניצחה 1-4 את אורלנדו בגמר. קובי קיבל את תואר האם-וי-פי של הסדרה, טייטל שכל כך שאף אליו. עונה אחר כך הוא השלים את הריפיט, עם נצחון על אותה סלטיקס שתיסכלה אותו שנתיים לפני בגמר. גם כאן הלייקרס נזקקו למנהיגות ולרמה מנטלית עילית, כשהיא חוזרת לקליפורניה בפיגור של 3-2. משחק שש נגמר בעשרים הפרש ומעלה. בראיינט, ארטסט ווגאסול התעללו בסלטיקס. אך במשחק השביעי והמכריע, שוב הם נקלעו לבור נפשי, כשהם ירדו בפיגור 10 במחצית ונראו חושך, במיוחד בראיינט. אבל דווקא במצב כזה הוא התגלה שוב בגדולתו, למרות שהיה ביום קליעה נורא, אך עושה את מה שצריך כדי לנצח: מוריד 15 ריבאונדים מדהימים מעל הראש של גארנט, ראשיד וואלאס וביג בייבי דייויס. בנוסף, הוא מצא את הקליעה שלו בדיוק ברגעים האחרונים, והגיע לעשרים נקודות. הלייקרס זכתה באליפות אחרי סדרת כדורסל מהגדולות שנראו, בזכות ולא בחסד. ובראיינט? שוב אם.וי.פי. ויש לו גם אליפות אחת יותר מלשאקיל אוניל.
60 נקודות לסיום

אומרים שאחרי עליה תמיד מגיעה ירידה, וזה בדיוק מה שקרה. אמנם הלייקרס וקובי הידרדרו, אך הוא השיג את ההכרה כשחקן כדורסל ענק. הוא אמנם הגיע רק כמעט לשש אליפויות, כמו מייקל ג’ורדן, אך ההשוואות אינן עוד כאלו מופרכות. ולסיכום: במשחקו האחרון ב- NBA קובי פוגש את יוטה, נגדה החל את הקריירה עם ארבעת האיירבולים שהזכרנו בהתחלה. כשאני מפליג בזיכרוני אל פרידה של ספורטאי עבר גדולים, זכור לי השלושער של סטוייצ’קוב במשחק הפרידה, זכורים לי האחד על אחד המדהימים של מג’יק נגד ג’ורדן ואייזיה באולסטאר האחרון שלו, אבל גם אלו לא משתווים ל-60 הנקודות הקסומות שבראיינט ניפק במשחקו האחרון.
ככה אמורה להיראות שירה של ברבור. הלייקרס גם ניצחה וה-60 נק’ הם גם שיא לשחקן בעונה זו, עונה שסטף קרי מפציץ מכל טווח. אולי רק מדלית הזהב הרביעית של קרל לואיס הגדול (ברוחק) באולימפיאדה האחרונה שלו באטלנטה 1996, שווה לפרידה ההירואית הזו. ראוי לציין כי, קובי בראיינט ייזכר כאחד מהגדולים שבגדולים, חתול עם הטעיות מדהימות וניתור אדיר, בעל ג’אמפ קטלני במיוחד מחצי מרחק וקליעת שלוש מצוינת, במיוחד עם יד על הפרצוף, במיוחד בקלאץ’, ויותר מכל כשחקן תחרותי באופן שלא נראה מאז מייקל ג’ורדן, ואולי אף יותר ממנו. אגב, בנקודות בקריירה הוא עבר את מייקל ונמצא במקום השלישי בכל הזמנים, אחרי קארים וקרל מלון.
וכאחד שמתגבר מעל מכשולים הנראים בלתי אפשריים, כשכולם מפקפקים. ואישיות שנויה במחלוקת אשר גם לה כמה פנים, בשורה התחתונה מדובר באתלט עצום ושחקן כדורסל פשוט אדיר. מבחינתי, הווינר האולטימטיבי.

לכל הכתבות בקטגוריית ספורט >>>